קר בחוץ

קר בחוץ.
קר מאוד בחוץ. הבוקר יצאתי לעבודה. התלבשתי חם ויצאתי החוצה. הקור מכה על הפנים כמו גל מים בסערה. ראות נמוכה, בקושי רואים את הבית בצד השני של הרחוב. ראיתי את הטמפרטורה על התרמוסטט שמחוץ לבית ופני קפאו איתו.
נכנסתי מהר לרכב, השלג כיסה את החלונות וכפור כיסה אותם מבפנים ומבחוץ. נכנסתי מהר לרכב ומיהרתי להדליק את המנוע, שיתחמם קצת. אני מסובב את המפתחות, המנוע מנסה, מנסה, אבל לא מצליח. משתנק, חולה בשעלת של מכוניות מקוררות. מנסה שוב ושוב, אבל לא מצליח להבריא.
למזלי יש לנו רכב נוסף בשימושנו, ג'יפ עם מנוע גדול. הדלת דבוקה לרכב מהקור, אני צריך לתת משיכה חזקה כדי לפתוח אותה, וכצפוי השלג נופל מגג הרכב ומתפזר על המושב. אני נכנס לרכב, עוצם עיניים, ומסובב את המפתחות. משתנק.
משתנק, משתנק, אבל לבסוף, בכוחות אחרונים הרכב נדלק. אני פוקח עיניים, ונושם.
לשכן שלי, גיליתי יותר מאוחר, לא היה כזה מזל. המיניבן שלו נשאר תקוע גם אחרי שהוא חיבר אליו כבלים מרכב שכן.
לחלק גדול מהאנשים בעיר יש מחמם מנוע - מכשיר שמתחבר למנוע ומשאיר את השמן חם כך שיהיה יותר קל להתניע בבוקר. רואים מכוניות כאלו הרבה בכביש - עם שקע חשמלי שמתנודד בקדמת המכונית, כמו צ'ופצ'יק של קומקום, צ'ופצ'יק של חימום. מחברים לנקודת חשמל במהלך הלילה והרכב לא קופא לחלוטין. אבל זה לא פותר את כל הבעיות.
הכבישים מלאים שלג. העירייה פילסה חלק גדול ממנו, אבל זה לא בהכרח עוזר. כשהטמפרטורות יורדות מאוד, נוצרת שיכבה של קרח על הכביש שמגדילה את הסיכוי להחלקה. העירייה זורה חול על הכבישים כדי למנוע הצטברות של קרח (יותר זול ויותר ידידותי לסביבה ממלח), אבל כשהרוחות חזקות במיוחד, חלק מהחול בורח. כשהקור מונע מהמפלסות להגיע לכל הכבישים, חלק גדול מהכבישים נותרים ללא מענה.
אתמול יצאתי כדי לפלס שלג. ירד להערכתי כמעט 30 ס"מ של שלג. הדרך מהדלת לכביש היתה מכוסה לחלוטין. בדרך כלל זה די נחמד לפלס שלג, אבל רק כאשר שכבת השלג דקה והטמפרטורות לא יורדות אל מתחת מינוס שלושים. אחרי בערך דקה עם הכפפות שלי אני כבר מאבד תחושה באצבעות. מדהים עד כמה מתרגלים לזה, לכך שאין תחושה באצבעות כל פעם שיוצאים החוצה. מתרגלים אפילו לנהוג ככה. קראתי פעם שאיבוד אצבעות בגלל קור זה הפגיעה הכי נפוצה אצל טפסני הרים. אני יכול להבין למה. קל מאוד לחמם את כל הגוף - גרביים טרמיות, חולצה טרמית, מכנסיים טרמיות, עוד מכנסיים רגילים, סוודר עבה, מעיל שלג וכובע וכבר לא מרגישים את הטמפרטורה שהיא כרגע בערך הטמפרטורה הממוצעת בפסגת אוורסט. אבל האצבעות נעלמות בקור. עם כפפות יותר עבות זה לא קורה, ואז אפשר באמת לפלס בנוחות, אבל עם כפפות כאלו קשה לנהוג.
אני ברכב. הכפור מכסה את השמשה ככה שקשה לראות מה קורה בכביש. הכביש חלקלק. אפילו עם גלגלי שלג צריך לנהוג לאט מאוד. כשיש אור אדום חייבים להתחיל את ההאטה כמעט 100 מטר מראש, האטה יותר מהירה והרכב עלול להחליק.
'קרח שחור'. ככה הם קוראים לסכנה הגדולה ביותר של נסיעה בחורף. זה קורה כאשר נוצרת שכבה דקה מאוד של לחות מעל הכביש שקופאת לקרח דק, כמו ציפוי דק על עוגת השלג. השכבה מספיק עבה כדי שרכב יכול להחליק בקלות לנתיב הנגדי, אבל מספיק דקה שלא ניתן להבחין בה עד שיותר מדי מאוחר. צריך שליטה מאוד טובה ברכב כדי לדעת לצאת מהחלקה. זה בא עם ניסיון, החלקה על קרח שונה מאוד מהחלקה על כביש רטוב, קשה להסביר את זה. זה בא יותר בפתאומיות, אבל גם נעלם בפתאומיות, כמו שלג ביום שבו העיר עדיין זזה, עדיין מתקדמת.
אנשים נמצאים בחוץ, אלו שהצליחו להדליק את הרכב הולכים לעבודה. בתי הספר לא נסגרים. מינוס שלושים ושתיים בממוצע. לפני אפקט הרוח. הרוח מקררת את הכל, כמו עומס חום אבל הפוך, ככל שהיא יותר חזקה התחושה היא יותר קרה, אתמול בלילה אפקט הרוח הוריד את תחושת הטמפרטורה לכמעט מינוס ארבעים. כן צלזיוס, למרות שברמה הזאת זה אותו הדבר לפרנהייט. שלשום בלילה זה היה כמעט עשר מעלות פחות.
באינטרנט מדווחים על סופה בארץ. על שלושה סנטימטרים שלג סוגרים בתי ספר.
אני צוחק, אבל מבין. כל אחד חי בעולם התרבותי שלו. בארץ לא מבינים שלג וקור. לבתים אין בידוד מתקדם וחימום גז מרכזי. בגדים טרמיים זה רק ב 'למטייל' ו 'ריקושט'. אין את כל התשתית העירונית, התרבותית, התעשייתית והחברתית להתמודד עם קור כזה, ככה שכשהטמפרטורות יורדות לרמה קיצונית, אנשים לא יודעים איך להתמודד עם זה. גם כאן, הטמפרטורות ביומיים האחרונים יחסית נמוכות. אבל 500 ק"מ צפונית מכאן טמפרטורות אלו הרבה יותר נפוצות.
כאן לומדים לחיות עם טמפרטורות שליליות למשך 5-6 חודשים בשנה. לומדים להגיד דברים כמו "מינוס 10 בחוץ - זה יום יפה, בואו נצא לטיול" בשיא הרצינות. לומדים איך להתלבש, איך לנהוג, איך לא להתרגש, איך לחיות, וכן, איך לשרוד. זה הכל עניין של פרספקטיבה. עניין של יחסות.
ובעוד שבוע, כשפה הטמפרטורות יעלו ב 20 מעלות ויהיה יום חמים ונעים. כשבארץ ימס השלג, והחיים יחזרו לקיום החורפי שלהם, כולנו נחזור לשגרה שלנו, והפרספקטיבה תשאר. תשאר כעניין לימים חורפיים. ימים של זמן עבר.
בזמן אחר, אחר וקר.
אדמונטון, אלברטה, קנדה. 29 לינואר 2008.

הכן רכבך לשלג

עוד בוקר מושלג מקדם אותי בברכה. אני מתארגן לצאת לעבודה החדשה, מתלבש חם על פי נוהל היציאה מהבית – מעיל, כפפות, כובע, נעלי שלג (בנוסף לשכבה תחתונה של חולצה ומכנסיים טרמיים). אני הולך בזהירות לרכב. נוהל יציאה מחניה. דבר ראשון, מדליקים את הרכב, שמים חימום על מקסימום ומפעילים את מפשירי החלונות. אח"כ יוצאים מהרכב ומתחילים לנקות את השלג שהצטבר במשך הלילה עם מברשת מיוחדת. שמשות, פנסים, גג, מכסה מנוע. כמה דקות של עבודה, וזה לא נורא, תלוי בטמפרטורה בחוץ. אני נכנס חזרה ומתכונן לנסיעה. אבל אז מחכה לי הפתעה. אני לוחץ על הגז, הרכב מתקדם, ונעצר. הגלגלים מסתובבים במקום, מתחפרים בשלג שהצטבר מסביב לרכב במהלך הלילה. המכלול הנמוך לא עוזר. לעבודה אני לא אגיע בזמן.
לפני כמה שבועות קיבלנו מתנה מהקוטב – טמפרטורות של מינוס 26 מעלות במשך רוב היום. בלילה זה ירד עד מינוס 30. מבחינה גיאוגרפית אנחנו בערך בגובה של ברלין, אבל בניגוד לאירופה, מזג האויר מגיע לכאן מהצפון – מהקוטב, ואיתו הירידה בטמפרטורות. פתאום עולם המושגים שלך מתהפך. להאמין שרק לפני כמה שבועות התלוננתי על מינוס 5 מעלות. היום כל דבר מעל מינוס 10 נחשב 'נסבל' במושגים מקומיים – שזה אומר שעם ביגוד מתאים אפשר להתמודד, להסתובב, לעשות סידורים בחוץ. רק כשמגיעים למתחת למינוס 20 זה נעשה ממש קשה. הביגוד עדיין מחמם, אבל הפנים קופאים, הלכתי פעם שני גושי בניינים מבלי לסגור את המעיל עד הסוף וכשהגעתי ליעד גיליתי שאיבדתי בדרך את התחושה בסנטר ובצוואר. החיים הופכים לסדרה של דילוגים – מהבית לרכב, מהרכב לבניין, מבניין אחד לשני דרך מעברי הסתרים. בתחנת אוטובוס מנסה להתחפר. עדיף להיות פעיל וללכת לתחנה הבאה, גוש בניינים אחד ליד, מאשר להשאר לעמוד במקום. וכשהקור והשלג מצטבר, צריך לצאת ולפלס אותו, עוד חוויה ומנהג חדש שנוספו לחיים שלי. מי שלא נאלץ לפלס שלג במינוס 25 מעלות לא חווה קור מימיו. אבל לפחות זו פעילות, והגוף מתחמם מאוד מהר מתחת לארבע שכבות עבות. זה עדיין עדיף על לעמוד במקום, או לעשות פעילות פחות אינטנסיבית כמו להחליף את גלגל הרכב שהתפנצ'ר לנו במהלך הלילה בגלל שהגומי לא יכל לעמוד בקור. אנשים חיים פה חיים מודרניים עשרות שנים, אפשר לצפות שידעו איך לבנות רכבים שיכולים לעמוד בקור. חלק גדול מהרכבים סובלים מחורים בשמשות. חורים שנוצרים בגלל הפרש הטמפרטורות. סדק קטן גדל מהר מאוד והופך לשבר שנמתח לאורך כל השמשה. ברגע שהוא נעשה חמור מספיק, מחליפים את השמשה. אני עדיין לא מבין למה אף אחד פשוט לא המציא שמשה שיכולה לעמוד בטמפרטורה, שתחליף את הצורך להחליף את שמשת הרכב כל שנה שנתיים.
אני מנסה עדיין לצאת מהחניה, מנסה את כל הטריקים שקראתי באינטרנט כהכנה למקרה הזה – להזיז את הגלגלים, ליצור משטח קשה מתחת לגלגל, לחפור מסלול יציאה עם המיני מעדר שמחובר למברשת הרכב, אבל שום דבר לא עובד. אני קורא לעזרה ממייק, חמי. הוא מנסה לדחוף את הרכב מאחור בעוד אני נותן גז בפולסים. הרכב מתקדם קצת, עוד טיפה, עוד קצת, אבל לא. הגלגלים מתגרשים מהאדמה ומסתובבים לעצמם בהנאה בעוד הרכב חוזר להתחפרות הקרירה בשלג.
"השלג השנה הגיע מוקדם מהרגיל, והעירייה לא היתה מוכנה", מסביר דייר מקומי. הוא מסביר איך למרות שלעיר יש צי של כמה מאות מפלסי שלג, הם לא היו מוכנים בזמן, וכל קבלני הפילוס נשכרו כבר. ככה יצא שרחובות קטנים רבים נותרו עם ערימות של שלג שמצטבר. כדי למנוע מהצטברות יתרה מפזרים פה בתחילת העונה חול על הכבישים, מין תחליף זול למלח. החול מתערבב עם השלג ומגדיל את החיכוך, וכך מקטין את הסיכוי להחלקה. הכבישים הגדולים מקבלים טיפול דה לוקס על ידי מפלסת כל יום, הקטנים והבינוניים – רק חול וחול שמלכלך את כל הרכבים בעיר.
נהיגה בשלג זה אומנות. הכל צריך להעשות יותר לאט ויותר מוקדם. צריך להתחיל להאט לקראת צומת ממרחק פי שניים יותר גדול, ובאור ירוק צריך להאיץ לאט ובזהירות. כל עצירה, התקדמות או פניה מהווה פוטנציאל להחלקה. עם רוב ההחלקות אפשר להתמודד די בקלות, אבל עם היותר מסובכות יש סדר פעילות שונה לפי סוג ההחלקה – האם זו החלקה בפניה או בנסיעה בקו ישר, האם הגלגלים הקדמיים מחליקים או האחוריים, האם זה רכב בעל הנעה קדמית, אחורית, או משולבת. לאחד צריך להפנות את ההגה לכיוון הנסיעה וללחוץ על גז ולשני לתת להגה לנוח וללחוץ על הברקס. תורה שלמה, שרוב המקומיים לא מכירים אפילו. כנראה שנינו ניקח קורס נהיגת שלג כדי לתרגל את השיטות השונות.
מייק מביא שק חול מהבית. אנחנו מפזרים קצת על השלג מול הגלגלים ומנסים שוב, עוד נידנוד ועוד אחד, ראשון, רוורס, ראשון, גלגלים ימינה ושמאלה, ורגע לפני שהמנוע משתנק הגלגלים הקידמיים יוצאים מהבור שלהם. ומפנים מקום נהדר עבור הגלגלים האחוריים שעכשו תקועים באותו בור בדיוק.
צורת קבלת ההחלטות משתנה, אם פעם הדילמה היתה אם לקחת כביש מהיר וארוך או קצר ואיטי, עכשיו אני מוצא את עצמי מנסה לנחש על איזה כביש עברו המפלסות, איזה כביש יהיה יותר נקי, ומנסה לתכנן מסלול נסיעה בהתאם.
פיתוח טכנולוגי אחד שכן פיתחו ואימצו כאן הוא צמיגי שלג. כשהייתי בטיסה מטורונטו לאדמונטון פגשתי אדם מעניין במושב לידי. סוכן של שירותי הסעות עם עסק פרטי, פיתחנו שיחה מעניינת על אנשים, עסקים, ישראל, עיתונות, עבודה, משפחה, ופתאום הוא מתחיל לספר לי בגאווה על הרכב שהוא קנה ואיך הוא החליף את הגלגלים לרדיאלים גדולים יותר והתקין צמיגים משופרים. בזמנו חשבתי שהוא כנראה מסוג האנשים שמאוהבים ברכב ואוהב להשקיע בו. כאלו לא חסר. פגשתי אנשים שהשקיעו סכומים מטורפים ברכב שלהם כדי להתקין כל מיני שיפורים קטנים כגדולים. הם יעשו מנוי למגזין רכב ויזילו ריר על כל חידוש של רכב או תוסף. הייתי בטוח שהוא כנראה אחד מהם. לא שזה רע, פשוט עוד תחביב. עכשיו אני עומד בטעותי. אני מבין יותר טוב מה הוא ניסה להגיד לי באותה שיחה. צמיגי שלג זה לא קוריוז כמו שזה הכרח. יש כביש גישה, עם זווית עליה קטנה ליד הבית שלנו שהרכב על כל שני הליטרים שלו ועם הגלגלים המקוריים פשוט לא יכול לטפס כאשר הכביש מושלג. צמיגי שלג, שהם צמיגים רגילים אבל אם חריצים מיוחדים וסוג גומי מיוחד שמגדיל את החיכוך עם השלג, מקטינים את הבעייתיות בכל מה שציינתי מקודם – הרכב יעמוד יותר בעצירות מהירות, יתקדם מהר יותר מעצירה, יקח פניות ביותר יציבות, יעלה עליות גדולות יותר על כביש מושלג ויכול אפילו לצאת ביותר קלות מהתחפרות בחניה.
אנחנו חוזרים על התהליך. הוא מוציא מעדר גדול ומפלס מסביב לגלגלים, ואנחנו שוב מנסים. אני מאחורי ההגה והוא דוחף. עוד נגיע לסיבה למה אני לא זה שדוחף. אחרי כמה ניסיונות וכמעט התייאשויות הגלגלים האחוריים נשלפים מהבור. אני שמח, מרוצה, מתקדם כמה מטרים ועוצר כדי לצאת ולהגיד לו תודה. אבל כשאני חוזר לרכב, ובעזרתו האדיבה של מר מרפי, אני מגלה שהגלגלים ניצלו את העצירה כדי לחזור להתחפרות החורף שלהם בנוקדת העצירה החדשה. הייתי בהתחפרויות בעבר. בבוץ בשבילים לא סלולים בארץ. בדרך כלל גלגל אחד או יותר תקועים בבוץ רטוב. מנדנדים, דוחפים, ובסוף הרכב יוצא. אבל תמיד מסביב לבור ובהמשך השביל הרכב יכול לעמוד ולצאת. מסתבר שמה שנכון לבוץ לא נכון לשלג. כל ערימת שלג, ובלי המפלסים כל הרחוב נראה כמו ערימת שלג אחת גדולה, מהווה הזדמנות להתחפרות. "למה עצרת? היית צריך להמשיך לנסוע!" הוא צועק אחרי, ואני עכשיו מבין עד כמה הוא צודק, אני חוזר לעמדה מאחורי ההגה, אני שם כי אחרי היציאה לא נוכל להתחלף, והוא חוזר לדחוף.
בהזדמנות הראשונה לאחר ההתחפרות התייצבתי בחנות לדברי רכב כדי לרכוש פק"ל רכב שיושב כעת בקביעות בבגאז'. שק של חול, מעדר, כבלים לגרירה. ציוד חירום – שמיכה, פנס, אוכל יבש, ציוד למקרה שנתקעים ברכב בעת סופה או בנסיעה בין-עירונית.
עוד סידרה של ניסיונות דחיפה ויצאנו, אני עכשיו מתקדם הרבה לפני שאני עוצר. עוד טעות. אבל הפעם אני מצליח לצאת לבד, ולא עוצר לשום דבר, אפילו לא לשלט עצור – אני מחליק בזהירות בצומת ומממהר להגיע לכביש המפולס הקרוב ביותר. את התודה רבה אני מוסר בפלאפון. כמה ימים אח"כ החלפנו את הצמיגים. 4 צמיגים, 130 דולר כל אחד, לא כולל עלות התקנה ומיסים. מחיר מציאה. כל פעם שהרכב יוצא מהחניה בקלות אני מודה לאל על הרכישה הזאת.
אני מאחר לעבודה, מתקשר להודיע ופותח את מערכת הסטריאו. דיסק של קרן פלס. עובר לרדיו ושומע את עידן רייכל שר לי 'בואי'. רגע אחד, מה? עידן רייכל? השיר מסתיים והשדרן הקנדי בתחנת הרדיו מתחיל לספר על האמן הנהדר הזה שהוא הקשיב לו כל הלילה ואיך הוא לא יכל להתאפק מלהשמיע אותו. אני מזמר עם השיר בעברית, מנעים לי את הדרך, בעוד אני מנסה להשאר על כבישים מפולסים ולקחת פניות בזהירות.
העיר הלבנה זורמת מסביב. נהגים מתמודדים עם שלג והחלקות. מדי פעם נתקל ברכב שהחליק בצומת ועשה תאונה. בדרך כלל לא משהו נורא כי בכל מקרה כולם נוסעים במהירות נמוכה. אני נרגע קצת, יש לי את צמיגי השלג שיעזרו לי, ועידן רייכל כמובן.

אדיבות פושעת

'סליחה, יש לך קצת כסף שאתה יכול לתת?' שואל הקבצן בחיוך אדיב של מוכרת טיפש עשרה בחנות בגדים. אני אומר שאולי, ומתבונן בחיוך שעל פניו בעודו מתרחב. הוא שם לב שאני מתקשה עם משהו ושואל אם הוא יכול לעזור לי. ובהינף של מראית תגובה ממני, לפני שאני מסוגל לעצור אותו ובאדיבות ומקצועיות של המוכרת הוא מתחיל לפתח סמול טוק. אני מנסה לדמיין אותו בגלגול הקודם בסיטואציה דומה מוכר בגדים שנראים הרבה יותר טוב ממה שהוא לובש כרגע. לא מצליח. ההיסטוריה שלו כנראה נופלת תחת הקטגוריה של 'ניסיתי כמה דברים בחיים, לא הצלחתי, תהפוכות הגורל הביאוני לכאן', סיפור טיפוסי. אך האדיבות והנחמדות, שכל כך לא טיפוסי לקבצנים במקומות אחרים בעולם לא נרכשה בעולם הקמעונות, אלא היא חלק ממי שהוא, חלק מהחברה שבה הוא גדל וחי.
יש משהו מאוד מעצבן ברמת האדיבות של אנשים מסוימים. אני נכנס לחנות ומבצע טעות מכרעת - שואל שאלה את אחת המוכרות. זהו. מאותו רגע הכנסתי אותה למצב צבירה של 'שירות עודף', הקליק בראשה כמעט נשמע בעוד היא נכנסת לבולדוזר אוטומט. ושמישהו ינסה לעצור אותה. 'לא, אין לנו מהמוצר שאתה מעוניין', אבל זה לא יעצור אותה מלקחת אותי לאזור, לחפש אחר מוצר דומה, לדסקס איתי את שלל האפשרויות שעומדות בפני, להציע רעיונות ולהסביר את כל המתודולוגיה של האספקה ומה דעתה על סוגי המוצרים שהחנות מוכרת. כל מילה שיוצאת מפי משמשת כדלק לבעירה. ואוי, היא בוערת. לפני שאני מספיק לחשוב על ניסוח מתאים שיעצור אותה, משהו יותר טוב מ 'תשתקי כבר, הבנתי', היא כבר קראה לתגבורת בצורת מוכרת אחרת. אולי היא תדע מתי יספקו את המוצר. 'די, תעזבי אותי' הקול קורא בראשי ואני מתאמץ לחפש דרך יותר דיפלומטית לצאת מהסיטואציה. לבסוף אחרי ה 'תודה רבה' העשירי ורק כשאני פונה כבר למחלקה האחרת, הנשלטת על ידי מוכרות אחרות שישמחו לטרף קל, היא ניעותה לעזוב אותי. אני מזהה את שלט היציאה ובשארית כוחי עושה את פעמי לשם. עוד כמה מטרים ואני בחוץ. ניצלתי בכוחותיי האחרונים, עד הפעם הבאה.
אפשר לייחס את ההתנהלות של המוכרים לתודעת שירות מוגברת, משהו שחסר מאוד בארץ. המוכרים פה מקבלים הדרכה טובה מאוד של החשיבות בלעזור ללקוח, לתת לו הרגשה שבאמת אכפת להם ממנו. זה מתבטא בזה שהקופאית לפני שהיא מתחילה להעביר את המוצרים שואלת אותך אם מצאת בחנות את כל מה שחיפשת. כי אם לא, אז היא תשמח להפנות אותך למוכר שיעזור לך. זה מתבטא גם בנכונות של כל מוכר לפתח איתך שיחה על כל מוצר שדומה למוצר שחיפשת והיתרונות והחסרונות של כל אחד מהם, כי בטח משהו יתאים לך. אבל זה לא רק השאיפה לעוד מכירה שדוחפת אותם. ניסיונות הדרכה דומים בארץ הניבו תוצאות שונות בתכלית. אבל כאן רשתות השיווק מוצאת קרקע פורייה באילוף 'שותפי המכירות' כפי שהם נקראים כאן. כי הנחמדות והאדיבות והמוכנות לקפוץ לסמול טוק על נושאים טריוויאליים לחלוטין הם חלק מובנה בחברה עצמה.
חייתי בקליפורניה, שכמו שהשיר אומר, צריך לעזוב לפני שהיא הופכת אותך לרך מדי. גם שם יש תודעת שירות ראויה לקנאה ואדיבות מזויפת. אך פה האדיבות היא יותר מובנית, בניגוד אפילו למקומות אחרים בקנדה. זו אינדוקרינציה שהפכה לחלק מהדנ"א המקומי. זה לא נובע מרצון ליברלי לכאורה למנוע מפגיעה ברגשות דמיוניים, אלא יותר מסימפטיה, מין אדישות לעצמי, אי נכונות להתעקש על רצונות במסווה של אלטרואיזם. אני עומד בצד הכביש לפני חציה, כביש יחסית סואן ואני לא במעבר חציה, מחכה לפתח בתנועת הרכבים, ופתאום רכב עוצר לי ונותן לי לחצות. שעת בוקר, הנהג בטח ממהר לעבודה, יש טור של מכוניות מאחוריו ואין לו שום סיבה חוקית לתת לי לחצות. אבל הוא רואה אותי ויודע שאני מעוניין לחצות, אז הוא עוצר. אני בתגובה מתעצבן על כך שאני חייב לחצות עכשיו. במקום לחכות לפתח בין רכבים ולשעוט לתוך הכביש בניווט לולייני בין גלגלי מכוניות תוך ניצול אקרובטיקה שלקח של חיים בתל אביב כדי לפתח, אני נאלץ לצעוד ברוגע על הכביש בעוד שורת המכוניות ממתינות שאסיים. חארות שכמותם.
איפה המניאקים, אני תוהה. איפה התחמנות. כמו שציינתי בעבר, ברכבת התחתית לא צריך להציג או להעביר כרטיס. המכונות לרכישת כרטיסים נמצאות בנפרד מהכניסה החופשית לרכבת. המערכת מניחה שכל מי שעולה על הרכבת רכש כרטיס או שממשיך נסיעה על אוטובוס (כרטיס נסיעה באוטובוס או רכבת מקנה זכות נסיעה בכל אמצעי תחבורה ציבורית למשך שעה וחצי מרכישתו). אפילו אם עולה פקח תנועה על הרכבת, ארוע נדיר כשלעצמו, והוא מוצא מישהו שאין לו כרטיס, אז באדיבות מקומית הוא מציע לנוסע לרכוש במקום כרטיס במחיר רגיל. באוטובוס יש קופסה בה משלשלים את הכסף לרכישת הכרטיס. קופסה. לא מכונה שסופרת את הכסף. הנוסעים שמים בקופסה את הכסף, והנהג משאר שהם שמו את הסכום המדויק ומגיש להם כרטיס. ואם אין לך את הסכום המדויק ? אם תתנצל על המחסור, הוא יגיד תודה על זה שציינת את זה בפניו ייתן לך כרטיס למרות זאת (כן, זה קרה בדיוק כך לאניה). לי נהגת אמרה פעם אחת שלא נורא אם אין לי כסף בכלל, אני אוכל פשוט לשלם לה בפעם הבאה. זה לא קנדה. בטורונטו השיטה הזו לא היתה מצליחה. זה המערב הקנדי. ישראלי אחד אמר לי שבהשוואה לארה"ב, החברה פה יותר דומה לדרום ארה"ב מאשר למערבה. אני לא בטוח שאני מסכים, יש פה קצת מהכל. הבסיס הוא עדיין חשיבה של עיר חקלאית קטנה, הנחמדות היא מאוד מערב ארה"ב, אבל בניגוד לחששות שלי, אין את הקיבעון המחשבתי וחוסר היצירתיות בפתרון בעיות שמאפיין מקומות דומים בארה"ב, אבל על זה בפוסט אחר. בינתיים התחמנים לא הגיעו במסות לכאן. אפילו לא ממזרח קנדה. קנינו רכב, והבעלים הקודמים שלו לא הבין למה אני רוצה שמוסכניק משלי יבדוק אותו. גם המוסכניק לא הבין למה אני לא סומך על הבדיקה שעשה המוסכניק ששכר המוכר. רק אחרי שהתייעצתי עם כמה אנשים הבנתי שבניגוד אפילו לטורונטו, לא נהוג כאן לדרוש בדיקה עצמאית של רכב. אנשים לא מתחמנים ברכישה. אין מספיק אנשים שינסו למכור רכב ישר אחרי שגילו דפקט כדי להצדיק מנטליות מגננתית ברכישה, כמו שאין מספיק אנשים שינסו לגנוב נסיעה באוטובוס או ברכבת כדי להצדיק הקמת שערים. רוב האנשים פשוט ישרים מטבעם. לאחרונה חלה מהפכה בקנדה. לראשונה הוחלט שבבחירות יחייבו הצגת תעודה מזהה. עד לאחרונה היה נהוג במקומות רבים שכדי להצביע, גם לבחירות ממשלתיות, מספיק להופיע ולחתום על מסמך שבו אתה מתחייב שאתה זכאי להצביע ושלא הצבעת כבר באותו יום. אני מנסה לחשוב מה היה קורה אם היו מנסים את השיטה הזו בארץ. ואנחנו חשבנו שאנחנו המצאנו את שיטת ה'סמוך'.
קשה לישראלי לקלוט את זה. צורת המחשבה המזרח תיכונית לא מסתדרת כל כך טוב עם אדיבות ואמינות ברמות כאלו, אפילו בתור מישהו שחי במערב ארה"ב אני מוצא את עצמי מופתע לפעמים. אבל זה לא יישאר כך הרבה זמן. כמה אנשים שגרים פה שנים ציינו בפני שזה תהליך שמשתנה. העיר גדלה והמנטליות של עיר קטנה (קטנה = בגודל של כל גוש דן) הולכת ונעלמת. בשנים האחרונות היתה הגירה מסיבית מכל קנדה והעולם, ועם המהגרים גם החברה משתנה.
אני מקווה שזה יקח עוד הרבה זמן לשינוי לקרות. כי מי יודע, בסוף עוד כולנו נתגעגע לנהגים שנותנים לך לחצות כביש, למוכרות שמסרבות לעזוב אותך ולקבצנים ששמחים לפתח איתך סמול טוק. גם באמצע היום הקר.

הזמן הלבן

'עוד שבוע' הוא אומר לי.
אני יושב בראיון. כבר שעה שאנחנו מדברים על מגוון נושאים, מפלאפונים וילדים, הגירה וישראל, מקומות מגורים ועסקי המיחזור הפורחים. נוהל רגיל בראיון הוא לבלות קצת זמן ב small talk. כרגע אין לו מקום פנוי, אבל אולי הוא יוכל לחשוב על משרה חדשה. 'אז תתקשר אלי', הוא אומר לי, 'עוד שבוע'. ואני מהנהן ומחייך ורושם בפאלם בדייקנות, ולרגע נזכר בחיפושי העבודה בארץ. איך בארץ היו מתקשרים אלי לפעמים תוך שעתיים מהראיון הראשון כדי להזמין אותי לראיון שני למחרת. איך קבעו לי ראיונות ל 6, 6:30 בערב בלי בעיה. פה בחמש בערב כולם כבר נעלמים. למה מה קרה. למה למהר כשאפשר לחכות, למה לרוץ כשאפשר לקחת את הכל לאט, לאט.
אני לוקח את הפנייה לאט, מסובב את גלגלי המכונית בזהירות ובאיטיות, חייבים לנהוג לאט, במיוחד בפניות, פנייה חדה יותר מדי והגלגלים מחליקים על השלג והקרח. הכל באיטיות. אין נהגים מטורפים, אף אחד לא יכול להרשות לעצמו לנהוג בפראיות. וזה מחלחל. אני מוצא את עצמי חותך מכונית כדי להספיק לפנייה בצומת הבאה. מחכה לצפירה הישראלית שתמיד מלווה מהלך כזה. אבל אין, שקט, המכונית מאיטה ונותנת לי להיכנס לנתיב. לאט לאט. שווייה שווייה.
'אני אעביר את קורות החיים שלך לאחד מראשי המחלקות אצלנו' אומר לי מנהל בכיר של חברה אחרת, מתי לחזור אליך? אני שואל, עוד שבוע כמובן. עולם העסקים הושם על וליום. אנשים מתפנים לעבוד בקצב אחר. לא שאני מתלונן, כל דבר טוב יותר מכלום, אבל הקצב, הקצב, הקצב הרגוע, השלו להחריד. איפה הלחץ הישראלי? איפה המתיחות, העבודה מצאת החמה עד צאת הנשמה. בחברה אחרת עומדים לצאת עם מוצר חדש, משהו מהפכני, עם סיכויי הצלחה גדולים. אחד ממנהלי החברה מספר לי שלמרות שהוא יכול, הוא העדיף לא לצאת עם המוצר לפני חג המולד. למה? כי הוא לא רוצה להעביד את העובדים שלו יותר מדי. 'לכולנו יש משפחות, וזה דבר חשוב' הוא מסביר. עשר דקות קודם הוא הסביר לי בגאווה שהם עובדים קשה בחברה. קשה? אני נזכר שבשבוע האחרון שלי בארץ הודיעו לצוות שלי שכנראה כולם יצטרכו לעבוד בסוף השבוע כדי לעמוד בדד ליין של הלקוח האירופאי, ולכולם זה נראה ברור ומובן. עולם אחר, הגדרות לחץ שונה.
אני לוחץ באיטיות עד דוושת הגז. נזהר לא להאיץ מהר מדי במכונית, לאט, כדי שהגלגלים לא יתחילו להסתובב מעצמם על השלג. לתת לרכב להתקדם בקצב שלו. בקצב של התנועה, בקצב של כולם.
'כולם ככה כאן' מסביר לי ישראלי שעובד פה כמה שנים. הוא מספר איך אנשים מגיעים בשמונה לעבודה, שותים קפה, נרגעים, קוראים דואר, מתפנים קצת כדי לעבוד, מתארגנים להפסקת צהריים, שחס וחלילה לא תיקח פחות משעה, חוזרים לעוד קצת עבודה. לקראת 3-4 כבר כולם מאיטים את הקצב, סוף יום העבודה קרב ובא.
זה לא ככה בכל התחומים. חברות שיווק ומכירות פועלים מהר, מחזירים לי תשובה תוך יום, כמו חברות כוח האדם בארץ (להבדיל, פה חברות כוח אדם, אם חוזרות אליך, זה אחרי, כמובן, שבוע). כנראה שכשצריך עובדים, כשצריך את העבודה, קצב העבודה יכול פתאום לגבור, יכול להאיץ.
אני מאיץ לקראת הצומת, מספיק כדי לעבור בצהוב. הרמזורים פה מתחלפים מהר, אין ירוק מהבהב אבל הצהוב ארוך מספיק. אחרי הצומת מאיטים. נכנסים לפקק. מרכז העיר ואף אחד לא צופר. הולכי רגל עומדים קפואים בצידי הכביש, ממהרים ליעדם החם אבל אף אחד לא גונב רמזור. כולם מחכים לסימן הירוק, לאישור לחצות.
רוב עבודות ההנדסה דורשות אישורים. כמו בשאר צפון אמריקה יש הבדלה משמעותית בין מהנדסים ללא מהנדסים. לא תמצא פה פקולטה להנדסה כימית ליד רפואה או עריכת דין. ואם כן אז הראשון יהיה כפוף לדיקן להנדסה והשני לדיקן למקצועות חופשיים. אחרי ההכשרה יש ארגונים מקצועיים ורגולציה ממשלתית ואישורים ומבחנים. למזלי מקצוע הנדסת תעשייה הוא מספיק אמורפי כדי שהרגולציה לא השתלטה עליו ואני לא צריך להוכיח שאני חבר ארגון המהנדסים כדי שמישהו יתייחס אלי. מנהלי פרויקטים, שבארץ הקריטריון המספק עבורם הוא להיות מהנדס מוכשר עם כמה שנות ניסיון, צריכים לעבור פה מסכת ייסורים. קורסים ומבחנים והרשאות. החבר הישראלי מודה שהוא בחר לעשות MBA כי ההבדל בין זה להכשרה כמנהל פרויקטים הוא מספיק קטן כדי להצדיק את ההשקעה הנוספת.
אחרי שבוע אני מתקשר חזרה. 'הוא בפגישה', מוסרת לי המזכירה. אני משאיר הודעה ומתקשר יותר מאוחר, בדיוק בזמן לשעת צהריים מאוחרת. מנסה שוב אחרי שעה, עוד פגישה. קצת לפני חמש המזכירה האנושית הוחלפה בהודעה לקונית על שעות הפתיחה של החברה.
בחברה אחרת מתקשר אלי מנהל שלוש שבועות אחרי שהמנכל של החברה העביר לו את קורות החיים שלי כדי לזמן אותי לראיון. לאט לאט. יש זמן.
אני הולך בחוץ. הולך לאט. נזהר על כל צעד. אי אפשר לרוץ. צעד לא נכון על הקרח ומגלים עד כמה קל להתחלק. לשלג יש יותר חיכוך, מנסה ללכת עליו במקום על המדרכה. השבילים במדרכות נוקו משלג כדי לאפשר נוחות ומראה יפה יותר אבל בפועל הניקיון הפך אותן ליותר מסוכנות. כשמסירים את שכבת השלג נשארת שכבת קרח חלקלקה הרבה יותר ממתחת. אז אני הולך לאט. נזהר.
נזהר שלא ללחוץ, לא להתקשר יותר מדי פעמים, לא לזרז את המנהל שאמר שיחזיר לי תשובה מחר אבל נעלם ליומיים. הכל בסדר. אני לא יודע אם לבנות עליו או לא, אבל אסור ללחוץ, זה לא המנטליות פה. כל אחד עובד בקצב שלו, אבל הקצב, הקצב. לאט לאט אני מזכיר לעצמי, זו הדרך, בסוף הכל יגיע, בקצב שלו, במהירות שלו, בזמן שלו. מזכיר לי את הודו, אבל רק בקושי. בעולם קפוא הזמן מאט, השלג לא ימס בקרוב, גם לו יש את הזמן שלו, הזמן הלבן, זמן אדמונטון.

חיים בסתימה

'השרותים שוב סתומים' מודיעה לי אישתי. אני נאנח וניגש אליהם שוב. ידידי הניאגרה החליט לצאת לשביתה. כמו עמיר פרץ לבקן, השערים נסגרו, אין יוצא ואין בא. אני לא נרתע. מוציא את הפומפה ומתחיל לטחון. הרבה מים אח"כ וכמה מראות שאני אחסוך מהקורא, השביתה נשברת והזרימה מתחדשת. לפחות עד הפעם הבאה, שתבוא, כפי שיסתבר לי, יותר מאוחר באותו היום.
יש משהו שונה בשירותים הצפון אמריקאיים. כל מי שביקר פה שם לב שהם שונים מהשירותים הישראלים/אירופאים. התחושה הראשונית היא שהם הולכים 'הפוך'. כשאתה מוריד את הידית, במקום שהשירותים יוצפו במים כמו שבארץ, הניאגרה כאילו 'נשאבת' למטה במין כוח מסתורי. וכמו הרבה הבדלים אחרים בין התרבויות פה, יש גם להבדל הזה סיפור שמאיר עוד אור קטן על הגישה הצפון אמריקאית לחיים.
אחרי ניסיונות כושלים לפתוח את השרותים באמצעות הצפות חוזרות ושימוש בפומפה, החלטתי לעבור לשלב הבא בארסנל ולהשתמש בממיס אסלות. כשזה התגלה כפתרון קסם ל 24 שעות, הבנתי שיש משהו בשירותים כאן שפשוט אוהב סתימות. אז במקביל להכרזה על כשלון והמלצה על הזמנת שרברב, החלטתי לחקור קצת על מנגנון השירותים.
מסתבר שהורדת המים בשרותים פה מבוססים על מנגנון שנקרא 'מכניקת הסיפון', שבתמצית אומר שאם יש נוזל שממלא צינור אטום, וההתחלה של הצינור גבוהה יותר מהסוף שלו, אז המים יזרמו מעצמם לאורך הצינור, גם אם חלק מהצינור עולה לגובה שגבוה מנקודת ההתחלה. מן יוצא מן הכלל לחוק הכלים השלובים.
אז כשמורידים את הידית, מים נשטפים לתוך האסלה, יוצרים מן נקודת התחלה גבוהה, שממלאת את הצינור המעוקל שמחובר לפתח הניקוז, וכך נוצר מין וואקום קטן ש 'שואב' את המים החוצה מהאסלה, ביחד עם ה 'משא' שהושאר בה. האסלה מתרוקנת, האפקט מסתיים, ומנגנון המילוי ממלא בחזרה את האסלה. טריק נחמד, לא?
אז זהו, שלא. כי בניגוד לשיטה המקובלת בארץ, בה פשוט שופכים מים על המשא, ואז כשהכל ארוז במין 'סנדויץ' של נוזל, הכל נשטף החוצה, השיטה האמריקאית עובדת, נו, הפוך.
המים נשפכים קצת מעל כמו בארץ, אבל הרוב מוזרם לתחתית האסלה כדי להציף קודם כל את הצינור. ככה יוצא שה 'משא' של האסלה כל הזמן צף, עד הרגע האחרון, והוא הדבר האחרון שיוצא דרך פתח הניקוז. זה אומר שהוא למעשה נשאר תקוע בצנרת עד השטיפה הבאה שמסלקת אותו משם. זו אחת הסיבות שהצנרת נסתמת לעיתים קרובות – המשא נשאר להרכב בצנרת ולא מוזרם לביוב. מה עוד, בגלל שצריך מינימום לחץ כדי להתחיל את האפקט, מספיק שהצנרת טיפה לא זורמת כשורה כדי שכל המנגנון לא יפעל והמים, ביחד עם המשא ישארו באסלה. במקרה הזה פשוט מורידים את המים עוד פעם ועוד פעם בבזבוז מים משווא עד שנוצר מספיק לחץ כדי שהמנגנון יתחיל לעבוד.
אז למה השיטה כל כך פופולרית פה? לפי דעתי, הכל נובע מהגישה הפוריטנית, המעדיפה מראה על תוכן. השימוש באפקט הסיפון מאפשר לאסלה להיות גדולה יותר ביחס לפתח הניקוז, מה שאומר שאין את 'סימני ההחלקה' שמופיעים בשרותים המוכרים לנו. העובדה שהמשא כל הזמן צף עוזרת גם לזה. בתרבות בה ניקיון ואסטטיקה, או לפחות המראה שלהם, הם בעלי חשיבות גדולה יותר מדברים זניחים כמו חסכון במים, היגיינה ציבורית, או אפילו קלות שימוש לאורך זמן, השרותים האמריקאיים פרחו.
והגישה הזאת צצה בקונטקסטים שונים בחברה. דיברתי כבר על הרצון לקבל מוצר שנראה יותר גדול, אבל זה גם מתבטא בדברים רבים אחרים, כמו למשל איך נראים הפירות והירקות במכולת, והעדפות בבחירת נדל"ן (שני נושאים שיזכו לפוסטים נפרדים).
לבסוף חמי הראה לי את השיטה שלו לפתיחת סתימות. אדם אחד עומד במקלחת על מטלית שסותמת את פתח הניקוז שם, ואז כשהפתח השני סתום, אדם אחר מפמפם את השרותים. הלחץ העודף מסתימת החור השני מספיק כדי לפתוח את הסתימה לכמה ימים מלאים.
או לפחות כך חשבנו. למחרת – שוב סתימה, ביחד עם הצפה של המקלחת. כמה ימים כאלו ולבסוף הוא נאות להתקשר לשרברב. אני אחסוך את שארית התיאורים מהקורא הסבלן. בינתיים אנחנו חיים במחזור שלא נגמר של סתימה-הצפה-פתיחה-סתימה. אבל לפחות, האסלה נראית נקייה.

עדכון שהוסף: בסוף הגיע השרברב, ופתח את כל השירותים. הוא הכריז שכנראה יש סתימה במורד הצינור, ושהוא צריך לחזור יותר מאוחר עם ציוד מתאים. בערב הוא חזר עם מצלמה שהוא החדיר במורד הצינור. כבר על ההתחלה, במרחק 60 סמ מהפתח, התגלתה הבעיה. בתכנון של הבניין הוחלט להקים בצינור שסתום בקרה במקום מאוד לא שגרתי. השרברב הודה שזו הפעם הראשונה שהוא רואה שסתום כל כך קרוב לפתח השירותים. השסתום איכשהו נשבר וחלק ממנו נשאר תלוי מבפנים. על החלק הזה מצטברים ניירות טאולט או דברים אחרים ויוצרים את הסתימה. אי אפשר לתקן מבחוץ. צריך לפתוח את הרצפה, לחשוף את הצינור ולהחליף אותו. פרויקט. יקח כמה ימים עד שהוא יחזור לתקן. בינתיים אנחנו משתמשים בשירותים שבקומת הכניסה. סיפור.

שוב שלג

השלג שוב התחיל. הפעם הרבה, ויותר חזק. אני קם בבוקר והעולם התכסה באינץ' של לבן. אני צריך לצאת. יש תהליך, יש פרוצדורה. אחרי שהתרגלתי לצאת עם השכבות הדקות מספיק למזג האויר, אני חוזר ומתכסה במעיל הסקי, אבל הפעם זה בסדר. הרכב נצבע לבן. צריך לקחת מברשת מיוחדת ולנקות את השלג מהחלונות. שלג נדבק חזק לשמשות, במיוחד במינוס 7 מעלות. אני מקרצף את כל החלונות. נכנס פנימה, רואה שזה לא מספק, מדליק את הרכב, שיתחמם, ויוצא החוצה לקרצף קצת עוד.
'אתה יודע איך נוהגים בשלג?' שואל אותי חמי? אני מודה שלא ושאשמח לעצות. 'הכל יותר איטי' הוא מסביר. לרכב לוקח יותר זמן להאיץ ויותר זמן להאט, אז צריך לנסוע לאט, ולשמור מרחק. הג'יפ צריך להיות במצב של 4X4 . אני מתחיל להעריך יותר את הבחירה שלו בג'יפ. קצת זלזלתי בזה מקודם. עד כמה שזה כיף לנהוג ברכב עם מהלכים, עדיין הוא זולל דלק בטירוף, מה שמנטרל כמעט את כל ההוזלה בהוצאה לק"מ שנובעת ממחיר הדלק הנמוך פה. אין לו כמעט תא מטען, יש לו רק שתי דלתות מה שאומר שהכניסה והיציאה עם תינוקת נעשה פרויקט כל פעם, והאורך שלו לא מספיק קטן כדי שיחשב לקומפקט. עדיין, כשהרחובות מתחתיך לבנים, אתה מעריך את היכולת לנסוע גבוה מעל הכל. לדעת שה 3.5 ליטר שלך לא יפסיקו לפעול באמצע הצומת כמו המסכן שתקוע לידך.
אני נוסע ברחובות. הרוח מעיפה את שאריות השלג שעל מכסה המנוע ישר לתוך השמשה הקדמית. אני משאיר שובל של שלג מאחורי כמו כוכב שביט. יש משהו יפה בעיר הלבנה. אשתי מרגיעה אותי, 'החדשנות והיופי נפוגים מהר מאוד', היא מודיעה. תתרגל למראה הזה, הוא ילווה אותך עד אפריל, לפחות.
בעיר הרחובות כבר נקיים. עד שהעיר מתעוררת מפלסי השלג כבר סיימו את עבודתם והשאירו כבישים ריקים משלג. אפילו הרחובות הקטנים נקיים, בין אם בגלל תכנון סביבתי חכם ובין אם בגלל המפלסים. אני נוסע 10 ק"מ מתחת למותר, רק ליתר בטחון, יש לי זמן.
למחרת, שוב שלג. הפעם 15 ס"מ. זה נחשב עדיין שלג קל. הרגל שוקעת עד לקצה המגפיים. שעה אח"כ השלג כבר התחיל להינמס. אני מנסה להיזכר בשירים על שלג בעברית כדי לשיר לילדה. אין הרבה. אני מאלתר, מחליף את המילה 'גשם' ב 'שלג' בשירים שאני זוכר. ילדות לבנה תהיה לה.
בערב, הבית מחומם כרגיל, לא מרגישים בהבדל. מתכרבלים באותה שמיכה, באותו חדר. מצפים לעוד לילה לבן, עד אפריל את אומרת? כמה זה עוד? אשתי מתאוננת שלמרות שיש קישוטים לליל כל הקדושים, לפי מזג האויר צריך למעשה להיות קישוטים לחג המולד. גם לה זה יהיה חורף ראשון באדמונטון, בטורונטו אפילו חג המולד יכול לעבור בלי שלג. עד אפריל את אומרת?
הכלבה נאנחת. היחידה מבינינו שעברה חורף כאן, אבל אז היא היתה גורה. היא שמחה לרוץ בשלג ויותר שמחה לחזור לחום.
מחר עוד פעם שלג, אומרים בערוץ מזג האויר, רק לקראת סוף השבוע הבא טמפרטורות המקסימום יעברו שוב את קו האפס. החיים בלבן.

כמה תמונות להמחשה. זה נחשב עדיין שלג קל ביותר. לא מתקרב אפילו למה שיהיה פה לאחר סערה

	הרחוב בבוקר
בית ורכב טיפוסיים
	המראה החוצה מהחלון בבוקר

וירד שלג

השלג התחיל. לא הרבה, לא חזק, אבל התחיל. אני קם בבוקר להוציא את הכלבה והפתיתים מכים בפנים. יש משהו מאוד מתעתע בפתיתי שלג. הם נופלים לאט, באיטיות, כמו נוצות, כמו חלום. כמעט מלטפים, כמעט מחבקים. אבל כשהם נוחתים על הפנים, על הגוף, על הבגדים, המסכת נמסה במשב קל ותוך רגע מתגלה התוכן האמיתי שלהם. הפתיתים נמסים להופכים למים, טיפות, גשם בהילוך איטי. רטוב, לח, מרטיב, קר. גשם מקסים בתוך הפנים, מים על הבגדים בצורת גבישים יפיפיים. רטיבות וקור בצבע לבן בוהק.
השלג התחיל, לא חזק, חלש. והעיר מעבירה הילוך. עד שעות הבוקר המאוחרות כבר אין שכבה לבנה, הגבישים נמסו להם לשלוליות, המים זרמו לצינורות הניקוז. השלג עדיין נופל, לפעמים חלש, לפעמים חזק, אבל עדיין רטוב כשהוא מכה בפנים.
בוקר טוב אדמונטון.
עיר של שמונה חודשי חורף. 'זה עדיין חם' מודיעים לי התושבים. והאמת, אני מבין אותם, אפילו מסכים איתם. הטלביזיה מכוונת לערוץ מזג האויר, אחד הערוצים הכי פופולאריים פה. הדיווח היומי מדבר על טמפרטורה נוכחית של מינוס 5 מעלות. גרף צבעוני מראה איך הטמפרטורות יתחממו במהלך היום עד לשיא של 5 מעלות סביבות 2 בצהריים. אני צריך לצאת החוצה לסידורים. אין רכב.
השלג מכה בפנים. אני מכוסה היטב. חמים לי. יש לי חולצה תרמית, חולצה רגילה, סוודר ומעיל. יש פה שיטה הנקראת 'שיטת השכבות'. אשתי והמוכר בחנות לביגוד אקסטרים מנסים להסביר לי את השיטה. יש עד 4 שכבות. הקרובה ביותר לגוף היא התרמית, אח"כ חולצה, סוודר עבה/פליז ומעיל. שימוש מושכל בשכבות יחזיק אותך בטמפרטורות המינימום השנתיות של מינוס 30/40. עבור טמפרטורות חמות יותר משתמשים בפחות שכבות, מוותרים על הפליז, מחליפים מעיל עבה במעיל דק, הולכים ומתפשטים. אבל עכשיו אנחנו הולכים בכיוון ההפוך. אני מפריז. על ההימלאיה טיפסתי עם פחות, אבל עכשיו אני מבזה את שיטת השכבות. אני לובש מעיל סקי חמים ונעים בעוד כולם לובשים מעיל דק, או רק סוודר פליז. אני זוכה למבטים ברחוב השמורים למהגר המשוגע מהמזרח התיכון. לא אכפת לי. אני סוגר את הכובע של המעיל ואת הכנפיים של הכובע על האף, מתכווץ בתוך השכבות. בפנים חם לי. חוץ מהפרצוף החשוף שעדיין סופג את טיפות השלג.
'וזה עוד נחשב עדיין כחם' אני מסביר לפקידה בחיוך אירוני, והיא מהנהנת בהסכמה. ושנינו צוחקים על האירוניה. אבל שנינו יודעים שזה נכון. הקור נסבל. למעשה, מתרגלים אליו. בתוך השכבות חם לי, חם יותר מדי, היום מתקדם במהלך הגרף והמדחום עבר את קו האפס, אני פותח את המעיל, לאוורר קצת.
'זה קור יבש' מסבירה האישה. 'הרבה יותר נסבל מחורף ישראלי'. וזה נכון. יבש פה, הידיים מתקלפות, אני מקבל זרם של חשמל סטטי מכל מה שאני נוגע בו, אבל יש משהו יותר נסבל בטמפרטורות האלו מאשר ממקביליהן הישראליות. המדחום עבר הגירה, ובדרך העלה משקל. צלזיוס על סטרואידים.
יש שיטה בעיר הזאת. כמו בערים אחרות בקנדה, רוב הבניינים במרכז העיר הוקמו כך שהקומות התחתונות שלהן מכילות מין קניון קטן. בין בניין אחד לשני הוקמו מעברים. חלקם מעל לקרקע, חלקם מתחת. כך נוצר מין קניון ענק, שמתפרס על מרכז העיר. עולה יורד, מחובר ל 3 תחנות של הרכבת התחתית. אפשר להעלם בצד אחד של מרכז העיר ולצאת בצידו האחר. ובפנים החימום עובד, עובד טוב, טוב מאוד, אני מוריד מעיל, מוריד סוודר. עד הרגע בו צריך לצאת החוצה. פרוטוקול התלבשות והתפשטות במעברים בין העולמות, פה בפנים האקלים נקבע במדויק. אני מרגיש כמו עגבנייה שיובאה לאקלים זר והושמה בחממה כדי לדמות את ביתה. אני לא אוהב עגבניות.
שוב בחוץ, עכשיו חמים, הגענו לשיא של הגרף, חמש מעלות ואני מזיע. השלג הפסיק. המעיל מקופל על הידיים. אני עולה על אוטובוס מחומם. לעיר יש שיטה משלה, כזאת שפותחה במהלך שנים של ניסיון. האוטובוסים מגיעים כל כמה דקות ועוצרים בכל גוש בניינים. כך לא צריך ללכת הרבה בקור כדי להגיע לתחנה הקרובה. התחנות מקורות וסגורות. כשקר וגשום, אנשים מתכווצים בפנים.
עכשיו ברכבת תחתית, חם, נעים, מתחת לאדמה. באיזו עיר אני? טורונטו, ניו יורק, כולכתה? לא, רק באדמונטון אתה יכול לעלות על הרכבת בלי להציג או להעביר כרטיס. אבל זה כבר נושא אחר.
אני מגיע לעוד יעד, השלג התחזק, המעיל חוזר. שכבה לבנה חדשה נוצרת, אבל במהרה היא נמסה לבוץ, ההיה זה או שמא רק חלום? הפנים עדיין נרטבות מגבישים. כל כך יפים בבודדים.
חזרנו הביתה. מבער גז בוער במרתף, מריץ אויר חם דרך הקירות לכל פינות הבית. יש פה שיטה שפותחה במהלך השנים. תנורי גז בצורה של אח עם עצים מדומים מוסיפים חימום נוסף. חלונות כפולים מבודדים את הקור מבחוץ. קור? זה עדיין חם, חכה שזה יגיע למינוס 20, 30, 40. והאמת? הם צודקים. זה בסה"כ קור יבש, נסבל מאוד. איזה משוגע אני שיצאתי עם מעיל סקי. מעיל דק או פליז היו מספקים. אני מחליף לחולצה דקה ופותח את ערוץ מזג האויר, האם גם מחר ירד שלג? אני כבר מתגעגע לשכבה הלבנה.