הזמן הלבן

'עוד שבוע' הוא אומר לי.
אני יושב בראיון. כבר שעה שאנחנו מדברים על מגוון נושאים, מפלאפונים וילדים, הגירה וישראל, מקומות מגורים ועסקי המיחזור הפורחים. נוהל רגיל בראיון הוא לבלות קצת זמן ב small talk. כרגע אין לו מקום פנוי, אבל אולי הוא יוכל לחשוב על משרה חדשה. 'אז תתקשר אלי', הוא אומר לי, 'עוד שבוע'. ואני מהנהן ומחייך ורושם בפאלם בדייקנות, ולרגע נזכר בחיפושי העבודה בארץ. איך בארץ היו מתקשרים אלי לפעמים תוך שעתיים מהראיון הראשון כדי להזמין אותי לראיון שני למחרת. איך קבעו לי ראיונות ל 6, 6:30 בערב בלי בעיה. פה בחמש בערב כולם כבר נעלמים. למה מה קרה. למה למהר כשאפשר לחכות, למה לרוץ כשאפשר לקחת את הכל לאט, לאט.
אני לוקח את הפנייה לאט, מסובב את גלגלי המכונית בזהירות ובאיטיות, חייבים לנהוג לאט, במיוחד בפניות, פנייה חדה יותר מדי והגלגלים מחליקים על השלג והקרח. הכל באיטיות. אין נהגים מטורפים, אף אחד לא יכול להרשות לעצמו לנהוג בפראיות. וזה מחלחל. אני מוצא את עצמי חותך מכונית כדי להספיק לפנייה בצומת הבאה. מחכה לצפירה הישראלית שתמיד מלווה מהלך כזה. אבל אין, שקט, המכונית מאיטה ונותנת לי להיכנס לנתיב. לאט לאט. שווייה שווייה.
'אני אעביר את קורות החיים שלך לאחד מראשי המחלקות אצלנו' אומר לי מנהל בכיר של חברה אחרת, מתי לחזור אליך? אני שואל, עוד שבוע כמובן. עולם העסקים הושם על וליום. אנשים מתפנים לעבוד בקצב אחר. לא שאני מתלונן, כל דבר טוב יותר מכלום, אבל הקצב, הקצב, הקצב הרגוע, השלו להחריד. איפה הלחץ הישראלי? איפה המתיחות, העבודה מצאת החמה עד צאת הנשמה. בחברה אחרת עומדים לצאת עם מוצר חדש, משהו מהפכני, עם סיכויי הצלחה גדולים. אחד ממנהלי החברה מספר לי שלמרות שהוא יכול, הוא העדיף לא לצאת עם המוצר לפני חג המולד. למה? כי הוא לא רוצה להעביד את העובדים שלו יותר מדי. 'לכולנו יש משפחות, וזה דבר חשוב' הוא מסביר. עשר דקות קודם הוא הסביר לי בגאווה שהם עובדים קשה בחברה. קשה? אני נזכר שבשבוע האחרון שלי בארץ הודיעו לצוות שלי שכנראה כולם יצטרכו לעבוד בסוף השבוע כדי לעמוד בדד ליין של הלקוח האירופאי, ולכולם זה נראה ברור ומובן. עולם אחר, הגדרות לחץ שונה.
אני לוחץ באיטיות עד דוושת הגז. נזהר לא להאיץ מהר מדי במכונית, לאט, כדי שהגלגלים לא יתחילו להסתובב מעצמם על השלג. לתת לרכב להתקדם בקצב שלו. בקצב של התנועה, בקצב של כולם.
'כולם ככה כאן' מסביר לי ישראלי שעובד פה כמה שנים. הוא מספר איך אנשים מגיעים בשמונה לעבודה, שותים קפה, נרגעים, קוראים דואר, מתפנים קצת כדי לעבוד, מתארגנים להפסקת צהריים, שחס וחלילה לא תיקח פחות משעה, חוזרים לעוד קצת עבודה. לקראת 3-4 כבר כולם מאיטים את הקצב, סוף יום העבודה קרב ובא.
זה לא ככה בכל התחומים. חברות שיווק ומכירות פועלים מהר, מחזירים לי תשובה תוך יום, כמו חברות כוח האדם בארץ (להבדיל, פה חברות כוח אדם, אם חוזרות אליך, זה אחרי, כמובן, שבוע). כנראה שכשצריך עובדים, כשצריך את העבודה, קצב העבודה יכול פתאום לגבור, יכול להאיץ.
אני מאיץ לקראת הצומת, מספיק כדי לעבור בצהוב. הרמזורים פה מתחלפים מהר, אין ירוק מהבהב אבל הצהוב ארוך מספיק. אחרי הצומת מאיטים. נכנסים לפקק. מרכז העיר ואף אחד לא צופר. הולכי רגל עומדים קפואים בצידי הכביש, ממהרים ליעדם החם אבל אף אחד לא גונב רמזור. כולם מחכים לסימן הירוק, לאישור לחצות.
רוב עבודות ההנדסה דורשות אישורים. כמו בשאר צפון אמריקה יש הבדלה משמעותית בין מהנדסים ללא מהנדסים. לא תמצא פה פקולטה להנדסה כימית ליד רפואה או עריכת דין. ואם כן אז הראשון יהיה כפוף לדיקן להנדסה והשני לדיקן למקצועות חופשיים. אחרי ההכשרה יש ארגונים מקצועיים ורגולציה ממשלתית ואישורים ומבחנים. למזלי מקצוע הנדסת תעשייה הוא מספיק אמורפי כדי שהרגולציה לא השתלטה עליו ואני לא צריך להוכיח שאני חבר ארגון המהנדסים כדי שמישהו יתייחס אלי. מנהלי פרויקטים, שבארץ הקריטריון המספק עבורם הוא להיות מהנדס מוכשר עם כמה שנות ניסיון, צריכים לעבור פה מסכת ייסורים. קורסים ומבחנים והרשאות. החבר הישראלי מודה שהוא בחר לעשות MBA כי ההבדל בין זה להכשרה כמנהל פרויקטים הוא מספיק קטן כדי להצדיק את ההשקעה הנוספת.
אחרי שבוע אני מתקשר חזרה. 'הוא בפגישה', מוסרת לי המזכירה. אני משאיר הודעה ומתקשר יותר מאוחר, בדיוק בזמן לשעת צהריים מאוחרת. מנסה שוב אחרי שעה, עוד פגישה. קצת לפני חמש המזכירה האנושית הוחלפה בהודעה לקונית על שעות הפתיחה של החברה.
בחברה אחרת מתקשר אלי מנהל שלוש שבועות אחרי שהמנכל של החברה העביר לו את קורות החיים שלי כדי לזמן אותי לראיון. לאט לאט. יש זמן.
אני הולך בחוץ. הולך לאט. נזהר על כל צעד. אי אפשר לרוץ. צעד לא נכון על הקרח ומגלים עד כמה קל להתחלק. לשלג יש יותר חיכוך, מנסה ללכת עליו במקום על המדרכה. השבילים במדרכות נוקו משלג כדי לאפשר נוחות ומראה יפה יותר אבל בפועל הניקיון הפך אותן ליותר מסוכנות. כשמסירים את שכבת השלג נשארת שכבת קרח חלקלקה הרבה יותר ממתחת. אז אני הולך לאט. נזהר.
נזהר שלא ללחוץ, לא להתקשר יותר מדי פעמים, לא לזרז את המנהל שאמר שיחזיר לי תשובה מחר אבל נעלם ליומיים. הכל בסדר. אני לא יודע אם לבנות עליו או לא, אבל אסור ללחוץ, זה לא המנטליות פה. כל אחד עובד בקצב שלו, אבל הקצב, הקצב. לאט לאט אני מזכיר לעצמי, זו הדרך, בסוף הכל יגיע, בקצב שלו, במהירות שלו, בזמן שלו. מזכיר לי את הודו, אבל רק בקושי. בעולם קפוא הזמן מאט, השלג לא ימס בקרוב, גם לו יש את הזמן שלו, הזמן הלבן, זמן אדמונטון.