אדיבות פושעת

'סליחה, יש לך קצת כסף שאתה יכול לתת?' שואל הקבצן בחיוך אדיב של מוכרת טיפש עשרה בחנות בגדים. אני אומר שאולי, ומתבונן בחיוך שעל פניו בעודו מתרחב. הוא שם לב שאני מתקשה עם משהו ושואל אם הוא יכול לעזור לי. ובהינף של מראית תגובה ממני, לפני שאני מסוגל לעצור אותו ובאדיבות ומקצועיות של המוכרת הוא מתחיל לפתח סמול טוק. אני מנסה לדמיין אותו בגלגול הקודם בסיטואציה דומה מוכר בגדים שנראים הרבה יותר טוב ממה שהוא לובש כרגע. לא מצליח. ההיסטוריה שלו כנראה נופלת תחת הקטגוריה של 'ניסיתי כמה דברים בחיים, לא הצלחתי, תהפוכות הגורל הביאוני לכאן', סיפור טיפוסי. אך האדיבות והנחמדות, שכל כך לא טיפוסי לקבצנים במקומות אחרים בעולם לא נרכשה בעולם הקמעונות, אלא היא חלק ממי שהוא, חלק מהחברה שבה הוא גדל וחי.
יש משהו מאוד מעצבן ברמת האדיבות של אנשים מסוימים. אני נכנס לחנות ומבצע טעות מכרעת - שואל שאלה את אחת המוכרות. זהו. מאותו רגע הכנסתי אותה למצב צבירה של 'שירות עודף', הקליק בראשה כמעט נשמע בעוד היא נכנסת לבולדוזר אוטומט. ושמישהו ינסה לעצור אותה. 'לא, אין לנו מהמוצר שאתה מעוניין', אבל זה לא יעצור אותה מלקחת אותי לאזור, לחפש אחר מוצר דומה, לדסקס איתי את שלל האפשרויות שעומדות בפני, להציע רעיונות ולהסביר את כל המתודולוגיה של האספקה ומה דעתה על סוגי המוצרים שהחנות מוכרת. כל מילה שיוצאת מפי משמשת כדלק לבעירה. ואוי, היא בוערת. לפני שאני מספיק לחשוב על ניסוח מתאים שיעצור אותה, משהו יותר טוב מ 'תשתקי כבר, הבנתי', היא כבר קראה לתגבורת בצורת מוכרת אחרת. אולי היא תדע מתי יספקו את המוצר. 'די, תעזבי אותי' הקול קורא בראשי ואני מתאמץ לחפש דרך יותר דיפלומטית לצאת מהסיטואציה. לבסוף אחרי ה 'תודה רבה' העשירי ורק כשאני פונה כבר למחלקה האחרת, הנשלטת על ידי מוכרות אחרות שישמחו לטרף קל, היא ניעותה לעזוב אותי. אני מזהה את שלט היציאה ובשארית כוחי עושה את פעמי לשם. עוד כמה מטרים ואני בחוץ. ניצלתי בכוחותיי האחרונים, עד הפעם הבאה.
אפשר לייחס את ההתנהלות של המוכרים לתודעת שירות מוגברת, משהו שחסר מאוד בארץ. המוכרים פה מקבלים הדרכה טובה מאוד של החשיבות בלעזור ללקוח, לתת לו הרגשה שבאמת אכפת להם ממנו. זה מתבטא בזה שהקופאית לפני שהיא מתחילה להעביר את המוצרים שואלת אותך אם מצאת בחנות את כל מה שחיפשת. כי אם לא, אז היא תשמח להפנות אותך למוכר שיעזור לך. זה מתבטא גם בנכונות של כל מוכר לפתח איתך שיחה על כל מוצר שדומה למוצר שחיפשת והיתרונות והחסרונות של כל אחד מהם, כי בטח משהו יתאים לך. אבל זה לא רק השאיפה לעוד מכירה שדוחפת אותם. ניסיונות הדרכה דומים בארץ הניבו תוצאות שונות בתכלית. אבל כאן רשתות השיווק מוצאת קרקע פורייה באילוף 'שותפי המכירות' כפי שהם נקראים כאן. כי הנחמדות והאדיבות והמוכנות לקפוץ לסמול טוק על נושאים טריוויאליים לחלוטין הם חלק מובנה בחברה עצמה.
חייתי בקליפורניה, שכמו שהשיר אומר, צריך לעזוב לפני שהיא הופכת אותך לרך מדי. גם שם יש תודעת שירות ראויה לקנאה ואדיבות מזויפת. אך פה האדיבות היא יותר מובנית, בניגוד אפילו למקומות אחרים בקנדה. זו אינדוקרינציה שהפכה לחלק מהדנ"א המקומי. זה לא נובע מרצון ליברלי לכאורה למנוע מפגיעה ברגשות דמיוניים, אלא יותר מסימפטיה, מין אדישות לעצמי, אי נכונות להתעקש על רצונות במסווה של אלטרואיזם. אני עומד בצד הכביש לפני חציה, כביש יחסית סואן ואני לא במעבר חציה, מחכה לפתח בתנועת הרכבים, ופתאום רכב עוצר לי ונותן לי לחצות. שעת בוקר, הנהג בטח ממהר לעבודה, יש טור של מכוניות מאחוריו ואין לו שום סיבה חוקית לתת לי לחצות. אבל הוא רואה אותי ויודע שאני מעוניין לחצות, אז הוא עוצר. אני בתגובה מתעצבן על כך שאני חייב לחצות עכשיו. במקום לחכות לפתח בין רכבים ולשעוט לתוך הכביש בניווט לולייני בין גלגלי מכוניות תוך ניצול אקרובטיקה שלקח של חיים בתל אביב כדי לפתח, אני נאלץ לצעוד ברוגע על הכביש בעוד שורת המכוניות ממתינות שאסיים. חארות שכמותם.
איפה המניאקים, אני תוהה. איפה התחמנות. כמו שציינתי בעבר, ברכבת התחתית לא צריך להציג או להעביר כרטיס. המכונות לרכישת כרטיסים נמצאות בנפרד מהכניסה החופשית לרכבת. המערכת מניחה שכל מי שעולה על הרכבת רכש כרטיס או שממשיך נסיעה על אוטובוס (כרטיס נסיעה באוטובוס או רכבת מקנה זכות נסיעה בכל אמצעי תחבורה ציבורית למשך שעה וחצי מרכישתו). אפילו אם עולה פקח תנועה על הרכבת, ארוע נדיר כשלעצמו, והוא מוצא מישהו שאין לו כרטיס, אז באדיבות מקומית הוא מציע לנוסע לרכוש במקום כרטיס במחיר רגיל. באוטובוס יש קופסה בה משלשלים את הכסף לרכישת הכרטיס. קופסה. לא מכונה שסופרת את הכסף. הנוסעים שמים בקופסה את הכסף, והנהג משאר שהם שמו את הסכום המדויק ומגיש להם כרטיס. ואם אין לך את הסכום המדויק ? אם תתנצל על המחסור, הוא יגיד תודה על זה שציינת את זה בפניו ייתן לך כרטיס למרות זאת (כן, זה קרה בדיוק כך לאניה). לי נהגת אמרה פעם אחת שלא נורא אם אין לי כסף בכלל, אני אוכל פשוט לשלם לה בפעם הבאה. זה לא קנדה. בטורונטו השיטה הזו לא היתה מצליחה. זה המערב הקנדי. ישראלי אחד אמר לי שבהשוואה לארה"ב, החברה פה יותר דומה לדרום ארה"ב מאשר למערבה. אני לא בטוח שאני מסכים, יש פה קצת מהכל. הבסיס הוא עדיין חשיבה של עיר חקלאית קטנה, הנחמדות היא מאוד מערב ארה"ב, אבל בניגוד לחששות שלי, אין את הקיבעון המחשבתי וחוסר היצירתיות בפתרון בעיות שמאפיין מקומות דומים בארה"ב, אבל על זה בפוסט אחר. בינתיים התחמנים לא הגיעו במסות לכאן. אפילו לא ממזרח קנדה. קנינו רכב, והבעלים הקודמים שלו לא הבין למה אני רוצה שמוסכניק משלי יבדוק אותו. גם המוסכניק לא הבין למה אני לא סומך על הבדיקה שעשה המוסכניק ששכר המוכר. רק אחרי שהתייעצתי עם כמה אנשים הבנתי שבניגוד אפילו לטורונטו, לא נהוג כאן לדרוש בדיקה עצמאית של רכב. אנשים לא מתחמנים ברכישה. אין מספיק אנשים שינסו למכור רכב ישר אחרי שגילו דפקט כדי להצדיק מנטליות מגננתית ברכישה, כמו שאין מספיק אנשים שינסו לגנוב נסיעה באוטובוס או ברכבת כדי להצדיק הקמת שערים. רוב האנשים פשוט ישרים מטבעם. לאחרונה חלה מהפכה בקנדה. לראשונה הוחלט שבבחירות יחייבו הצגת תעודה מזהה. עד לאחרונה היה נהוג במקומות רבים שכדי להצביע, גם לבחירות ממשלתיות, מספיק להופיע ולחתום על מסמך שבו אתה מתחייב שאתה זכאי להצביע ושלא הצבעת כבר באותו יום. אני מנסה לחשוב מה היה קורה אם היו מנסים את השיטה הזו בארץ. ואנחנו חשבנו שאנחנו המצאנו את שיטת ה'סמוך'.
קשה לישראלי לקלוט את זה. צורת המחשבה המזרח תיכונית לא מסתדרת כל כך טוב עם אדיבות ואמינות ברמות כאלו, אפילו בתור מישהו שחי במערב ארה"ב אני מוצא את עצמי מופתע לפעמים. אבל זה לא יישאר כך הרבה זמן. כמה אנשים שגרים פה שנים ציינו בפני שזה תהליך שמשתנה. העיר גדלה והמנטליות של עיר קטנה (קטנה = בגודל של כל גוש דן) הולכת ונעלמת. בשנים האחרונות היתה הגירה מסיבית מכל קנדה והעולם, ועם המהגרים גם החברה משתנה.
אני מקווה שזה יקח עוד הרבה זמן לשינוי לקרות. כי מי יודע, בסוף עוד כולנו נתגעגע לנהגים שנותנים לך לחצות כביש, למוכרות שמסרבות לעזוב אותך ולקבצנים ששמחים לפתח איתך סמול טוק. גם באמצע היום הקר.