הכן רכבך לשלג

עוד בוקר מושלג מקדם אותי בברכה. אני מתארגן לצאת לעבודה החדשה, מתלבש חם על פי נוהל היציאה מהבית – מעיל, כפפות, כובע, נעלי שלג (בנוסף לשכבה תחתונה של חולצה ומכנסיים טרמיים). אני הולך בזהירות לרכב. נוהל יציאה מחניה. דבר ראשון, מדליקים את הרכב, שמים חימום על מקסימום ומפעילים את מפשירי החלונות. אח"כ יוצאים מהרכב ומתחילים לנקות את השלג שהצטבר במשך הלילה עם מברשת מיוחדת. שמשות, פנסים, גג, מכסה מנוע. כמה דקות של עבודה, וזה לא נורא, תלוי בטמפרטורה בחוץ. אני נכנס חזרה ומתכונן לנסיעה. אבל אז מחכה לי הפתעה. אני לוחץ על הגז, הרכב מתקדם, ונעצר. הגלגלים מסתובבים במקום, מתחפרים בשלג שהצטבר מסביב לרכב במהלך הלילה. המכלול הנמוך לא עוזר. לעבודה אני לא אגיע בזמן.
לפני כמה שבועות קיבלנו מתנה מהקוטב – טמפרטורות של מינוס 26 מעלות במשך רוב היום. בלילה זה ירד עד מינוס 30. מבחינה גיאוגרפית אנחנו בערך בגובה של ברלין, אבל בניגוד לאירופה, מזג האויר מגיע לכאן מהצפון – מהקוטב, ואיתו הירידה בטמפרטורות. פתאום עולם המושגים שלך מתהפך. להאמין שרק לפני כמה שבועות התלוננתי על מינוס 5 מעלות. היום כל דבר מעל מינוס 10 נחשב 'נסבל' במושגים מקומיים – שזה אומר שעם ביגוד מתאים אפשר להתמודד, להסתובב, לעשות סידורים בחוץ. רק כשמגיעים למתחת למינוס 20 זה נעשה ממש קשה. הביגוד עדיין מחמם, אבל הפנים קופאים, הלכתי פעם שני גושי בניינים מבלי לסגור את המעיל עד הסוף וכשהגעתי ליעד גיליתי שאיבדתי בדרך את התחושה בסנטר ובצוואר. החיים הופכים לסדרה של דילוגים – מהבית לרכב, מהרכב לבניין, מבניין אחד לשני דרך מעברי הסתרים. בתחנת אוטובוס מנסה להתחפר. עדיף להיות פעיל וללכת לתחנה הבאה, גוש בניינים אחד ליד, מאשר להשאר לעמוד במקום. וכשהקור והשלג מצטבר, צריך לצאת ולפלס אותו, עוד חוויה ומנהג חדש שנוספו לחיים שלי. מי שלא נאלץ לפלס שלג במינוס 25 מעלות לא חווה קור מימיו. אבל לפחות זו פעילות, והגוף מתחמם מאוד מהר מתחת לארבע שכבות עבות. זה עדיין עדיף על לעמוד במקום, או לעשות פעילות פחות אינטנסיבית כמו להחליף את גלגל הרכב שהתפנצ'ר לנו במהלך הלילה בגלל שהגומי לא יכל לעמוד בקור. אנשים חיים פה חיים מודרניים עשרות שנים, אפשר לצפות שידעו איך לבנות רכבים שיכולים לעמוד בקור. חלק גדול מהרכבים סובלים מחורים בשמשות. חורים שנוצרים בגלל הפרש הטמפרטורות. סדק קטן גדל מהר מאוד והופך לשבר שנמתח לאורך כל השמשה. ברגע שהוא נעשה חמור מספיק, מחליפים את השמשה. אני עדיין לא מבין למה אף אחד פשוט לא המציא שמשה שיכולה לעמוד בטמפרטורה, שתחליף את הצורך להחליף את שמשת הרכב כל שנה שנתיים.
אני מנסה עדיין לצאת מהחניה, מנסה את כל הטריקים שקראתי באינטרנט כהכנה למקרה הזה – להזיז את הגלגלים, ליצור משטח קשה מתחת לגלגל, לחפור מסלול יציאה עם המיני מעדר שמחובר למברשת הרכב, אבל שום דבר לא עובד. אני קורא לעזרה ממייק, חמי. הוא מנסה לדחוף את הרכב מאחור בעוד אני נותן גז בפולסים. הרכב מתקדם קצת, עוד טיפה, עוד קצת, אבל לא. הגלגלים מתגרשים מהאדמה ומסתובבים לעצמם בהנאה בעוד הרכב חוזר להתחפרות הקרירה בשלג.
"השלג השנה הגיע מוקדם מהרגיל, והעירייה לא היתה מוכנה", מסביר דייר מקומי. הוא מסביר איך למרות שלעיר יש צי של כמה מאות מפלסי שלג, הם לא היו מוכנים בזמן, וכל קבלני הפילוס נשכרו כבר. ככה יצא שרחובות קטנים רבים נותרו עם ערימות של שלג שמצטבר. כדי למנוע מהצטברות יתרה מפזרים פה בתחילת העונה חול על הכבישים, מין תחליף זול למלח. החול מתערבב עם השלג ומגדיל את החיכוך, וכך מקטין את הסיכוי להחלקה. הכבישים הגדולים מקבלים טיפול דה לוקס על ידי מפלסת כל יום, הקטנים והבינוניים – רק חול וחול שמלכלך את כל הרכבים בעיר.
נהיגה בשלג זה אומנות. הכל צריך להעשות יותר לאט ויותר מוקדם. צריך להתחיל להאט לקראת צומת ממרחק פי שניים יותר גדול, ובאור ירוק צריך להאיץ לאט ובזהירות. כל עצירה, התקדמות או פניה מהווה פוטנציאל להחלקה. עם רוב ההחלקות אפשר להתמודד די בקלות, אבל עם היותר מסובכות יש סדר פעילות שונה לפי סוג ההחלקה – האם זו החלקה בפניה או בנסיעה בקו ישר, האם הגלגלים הקדמיים מחליקים או האחוריים, האם זה רכב בעל הנעה קדמית, אחורית, או משולבת. לאחד צריך להפנות את ההגה לכיוון הנסיעה וללחוץ על גז ולשני לתת להגה לנוח וללחוץ על הברקס. תורה שלמה, שרוב המקומיים לא מכירים אפילו. כנראה שנינו ניקח קורס נהיגת שלג כדי לתרגל את השיטות השונות.
מייק מביא שק חול מהבית. אנחנו מפזרים קצת על השלג מול הגלגלים ומנסים שוב, עוד נידנוד ועוד אחד, ראשון, רוורס, ראשון, גלגלים ימינה ושמאלה, ורגע לפני שהמנוע משתנק הגלגלים הקידמיים יוצאים מהבור שלהם. ומפנים מקום נהדר עבור הגלגלים האחוריים שעכשו תקועים באותו בור בדיוק.
צורת קבלת ההחלטות משתנה, אם פעם הדילמה היתה אם לקחת כביש מהיר וארוך או קצר ואיטי, עכשיו אני מוצא את עצמי מנסה לנחש על איזה כביש עברו המפלסות, איזה כביש יהיה יותר נקי, ומנסה לתכנן מסלול נסיעה בהתאם.
פיתוח טכנולוגי אחד שכן פיתחו ואימצו כאן הוא צמיגי שלג. כשהייתי בטיסה מטורונטו לאדמונטון פגשתי אדם מעניין במושב לידי. סוכן של שירותי הסעות עם עסק פרטי, פיתחנו שיחה מעניינת על אנשים, עסקים, ישראל, עיתונות, עבודה, משפחה, ופתאום הוא מתחיל לספר לי בגאווה על הרכב שהוא קנה ואיך הוא החליף את הגלגלים לרדיאלים גדולים יותר והתקין צמיגים משופרים. בזמנו חשבתי שהוא כנראה מסוג האנשים שמאוהבים ברכב ואוהב להשקיע בו. כאלו לא חסר. פגשתי אנשים שהשקיעו סכומים מטורפים ברכב שלהם כדי להתקין כל מיני שיפורים קטנים כגדולים. הם יעשו מנוי למגזין רכב ויזילו ריר על כל חידוש של רכב או תוסף. הייתי בטוח שהוא כנראה אחד מהם. לא שזה רע, פשוט עוד תחביב. עכשיו אני עומד בטעותי. אני מבין יותר טוב מה הוא ניסה להגיד לי באותה שיחה. צמיגי שלג זה לא קוריוז כמו שזה הכרח. יש כביש גישה, עם זווית עליה קטנה ליד הבית שלנו שהרכב על כל שני הליטרים שלו ועם הגלגלים המקוריים פשוט לא יכול לטפס כאשר הכביש מושלג. צמיגי שלג, שהם צמיגים רגילים אבל אם חריצים מיוחדים וסוג גומי מיוחד שמגדיל את החיכוך עם השלג, מקטינים את הבעייתיות בכל מה שציינתי מקודם – הרכב יעמוד יותר בעצירות מהירות, יתקדם מהר יותר מעצירה, יקח פניות ביותר יציבות, יעלה עליות גדולות יותר על כביש מושלג ויכול אפילו לצאת ביותר קלות מהתחפרות בחניה.
אנחנו חוזרים על התהליך. הוא מוציא מעדר גדול ומפלס מסביב לגלגלים, ואנחנו שוב מנסים. אני מאחורי ההגה והוא דוחף. עוד נגיע לסיבה למה אני לא זה שדוחף. אחרי כמה ניסיונות וכמעט התייאשויות הגלגלים האחוריים נשלפים מהבור. אני שמח, מרוצה, מתקדם כמה מטרים ועוצר כדי לצאת ולהגיד לו תודה. אבל כשאני חוזר לרכב, ובעזרתו האדיבה של מר מרפי, אני מגלה שהגלגלים ניצלו את העצירה כדי לחזור להתחפרות החורף שלהם בנוקדת העצירה החדשה. הייתי בהתחפרויות בעבר. בבוץ בשבילים לא סלולים בארץ. בדרך כלל גלגל אחד או יותר תקועים בבוץ רטוב. מנדנדים, דוחפים, ובסוף הרכב יוצא. אבל תמיד מסביב לבור ובהמשך השביל הרכב יכול לעמוד ולצאת. מסתבר שמה שנכון לבוץ לא נכון לשלג. כל ערימת שלג, ובלי המפלסים כל הרחוב נראה כמו ערימת שלג אחת גדולה, מהווה הזדמנות להתחפרות. "למה עצרת? היית צריך להמשיך לנסוע!" הוא צועק אחרי, ואני עכשיו מבין עד כמה הוא צודק, אני חוזר לעמדה מאחורי ההגה, אני שם כי אחרי היציאה לא נוכל להתחלף, והוא חוזר לדחוף.
בהזדמנות הראשונה לאחר ההתחפרות התייצבתי בחנות לדברי רכב כדי לרכוש פק"ל רכב שיושב כעת בקביעות בבגאז'. שק של חול, מעדר, כבלים לגרירה. ציוד חירום – שמיכה, פנס, אוכל יבש, ציוד למקרה שנתקעים ברכב בעת סופה או בנסיעה בין-עירונית.
עוד סידרה של ניסיונות דחיפה ויצאנו, אני עכשיו מתקדם הרבה לפני שאני עוצר. עוד טעות. אבל הפעם אני מצליח לצאת לבד, ולא עוצר לשום דבר, אפילו לא לשלט עצור – אני מחליק בזהירות בצומת ומממהר להגיע לכביש המפולס הקרוב ביותר. את התודה רבה אני מוסר בפלאפון. כמה ימים אח"כ החלפנו את הצמיגים. 4 צמיגים, 130 דולר כל אחד, לא כולל עלות התקנה ומיסים. מחיר מציאה. כל פעם שהרכב יוצא מהחניה בקלות אני מודה לאל על הרכישה הזאת.
אני מאחר לעבודה, מתקשר להודיע ופותח את מערכת הסטריאו. דיסק של קרן פלס. עובר לרדיו ושומע את עידן רייכל שר לי 'בואי'. רגע אחד, מה? עידן רייכל? השיר מסתיים והשדרן הקנדי בתחנת הרדיו מתחיל לספר על האמן הנהדר הזה שהוא הקשיב לו כל הלילה ואיך הוא לא יכל להתאפק מלהשמיע אותו. אני מזמר עם השיר בעברית, מנעים לי את הדרך, בעוד אני מנסה להשאר על כבישים מפולסים ולקחת פניות בזהירות.
העיר הלבנה זורמת מסביב. נהגים מתמודדים עם שלג והחלקות. מדי פעם נתקל ברכב שהחליק בצומת ועשה תאונה. בדרך כלל לא משהו נורא כי בכל מקרה כולם נוסעים במהירות נמוכה. אני נרגע קצת, יש לי את צמיגי השלג שיעזרו לי, ועידן רייכל כמובן.