אדיבות פושעת

'סליחה, יש לך קצת כסף שאתה יכול לתת?' שואל הקבצן בחיוך אדיב של מוכרת טיפש עשרה בחנות בגדים. אני אומר שאולי, ומתבונן בחיוך שעל פניו בעודו מתרחב. הוא שם לב שאני מתקשה עם משהו ושואל אם הוא יכול לעזור לי. ובהינף של מראית תגובה ממני, לפני שאני מסוגל לעצור אותו ובאדיבות ומקצועיות של המוכרת הוא מתחיל לפתח סמול טוק. אני מנסה לדמיין אותו בגלגול הקודם בסיטואציה דומה מוכר בגדים שנראים הרבה יותר טוב ממה שהוא לובש כרגע. לא מצליח. ההיסטוריה שלו כנראה נופלת תחת הקטגוריה של 'ניסיתי כמה דברים בחיים, לא הצלחתי, תהפוכות הגורל הביאוני לכאן', סיפור טיפוסי. אך האדיבות והנחמדות, שכל כך לא טיפוסי לקבצנים במקומות אחרים בעולם לא נרכשה בעולם הקמעונות, אלא היא חלק ממי שהוא, חלק מהחברה שבה הוא גדל וחי.
יש משהו מאוד מעצבן ברמת האדיבות של אנשים מסוימים. אני נכנס לחנות ומבצע טעות מכרעת - שואל שאלה את אחת המוכרות. זהו. מאותו רגע הכנסתי אותה למצב צבירה של 'שירות עודף', הקליק בראשה כמעט נשמע בעוד היא נכנסת לבולדוזר אוטומט. ושמישהו ינסה לעצור אותה. 'לא, אין לנו מהמוצר שאתה מעוניין', אבל זה לא יעצור אותה מלקחת אותי לאזור, לחפש אחר מוצר דומה, לדסקס איתי את שלל האפשרויות שעומדות בפני, להציע רעיונות ולהסביר את כל המתודולוגיה של האספקה ומה דעתה על סוגי המוצרים שהחנות מוכרת. כל מילה שיוצאת מפי משמשת כדלק לבעירה. ואוי, היא בוערת. לפני שאני מספיק לחשוב על ניסוח מתאים שיעצור אותה, משהו יותר טוב מ 'תשתקי כבר, הבנתי', היא כבר קראה לתגבורת בצורת מוכרת אחרת. אולי היא תדע מתי יספקו את המוצר. 'די, תעזבי אותי' הקול קורא בראשי ואני מתאמץ לחפש דרך יותר דיפלומטית לצאת מהסיטואציה. לבסוף אחרי ה 'תודה רבה' העשירי ורק כשאני פונה כבר למחלקה האחרת, הנשלטת על ידי מוכרות אחרות שישמחו לטרף קל, היא ניעותה לעזוב אותי. אני מזהה את שלט היציאה ובשארית כוחי עושה את פעמי לשם. עוד כמה מטרים ואני בחוץ. ניצלתי בכוחותיי האחרונים, עד הפעם הבאה.
אפשר לייחס את ההתנהלות של המוכרים לתודעת שירות מוגברת, משהו שחסר מאוד בארץ. המוכרים פה מקבלים הדרכה טובה מאוד של החשיבות בלעזור ללקוח, לתת לו הרגשה שבאמת אכפת להם ממנו. זה מתבטא בזה שהקופאית לפני שהיא מתחילה להעביר את המוצרים שואלת אותך אם מצאת בחנות את כל מה שחיפשת. כי אם לא, אז היא תשמח להפנות אותך למוכר שיעזור לך. זה מתבטא גם בנכונות של כל מוכר לפתח איתך שיחה על כל מוצר שדומה למוצר שחיפשת והיתרונות והחסרונות של כל אחד מהם, כי בטח משהו יתאים לך. אבל זה לא רק השאיפה לעוד מכירה שדוחפת אותם. ניסיונות הדרכה דומים בארץ הניבו תוצאות שונות בתכלית. אבל כאן רשתות השיווק מוצאת קרקע פורייה באילוף 'שותפי המכירות' כפי שהם נקראים כאן. כי הנחמדות והאדיבות והמוכנות לקפוץ לסמול טוק על נושאים טריוויאליים לחלוטין הם חלק מובנה בחברה עצמה.
חייתי בקליפורניה, שכמו שהשיר אומר, צריך לעזוב לפני שהיא הופכת אותך לרך מדי. גם שם יש תודעת שירות ראויה לקנאה ואדיבות מזויפת. אך פה האדיבות היא יותר מובנית, בניגוד אפילו למקומות אחרים בקנדה. זו אינדוקרינציה שהפכה לחלק מהדנ"א המקומי. זה לא נובע מרצון ליברלי לכאורה למנוע מפגיעה ברגשות דמיוניים, אלא יותר מסימפטיה, מין אדישות לעצמי, אי נכונות להתעקש על רצונות במסווה של אלטרואיזם. אני עומד בצד הכביש לפני חציה, כביש יחסית סואן ואני לא במעבר חציה, מחכה לפתח בתנועת הרכבים, ופתאום רכב עוצר לי ונותן לי לחצות. שעת בוקר, הנהג בטח ממהר לעבודה, יש טור של מכוניות מאחוריו ואין לו שום סיבה חוקית לתת לי לחצות. אבל הוא רואה אותי ויודע שאני מעוניין לחצות, אז הוא עוצר. אני בתגובה מתעצבן על כך שאני חייב לחצות עכשיו. במקום לחכות לפתח בין רכבים ולשעוט לתוך הכביש בניווט לולייני בין גלגלי מכוניות תוך ניצול אקרובטיקה שלקח של חיים בתל אביב כדי לפתח, אני נאלץ לצעוד ברוגע על הכביש בעוד שורת המכוניות ממתינות שאסיים. חארות שכמותם.
איפה המניאקים, אני תוהה. איפה התחמנות. כמו שציינתי בעבר, ברכבת התחתית לא צריך להציג או להעביר כרטיס. המכונות לרכישת כרטיסים נמצאות בנפרד מהכניסה החופשית לרכבת. המערכת מניחה שכל מי שעולה על הרכבת רכש כרטיס או שממשיך נסיעה על אוטובוס (כרטיס נסיעה באוטובוס או רכבת מקנה זכות נסיעה בכל אמצעי תחבורה ציבורית למשך שעה וחצי מרכישתו). אפילו אם עולה פקח תנועה על הרכבת, ארוע נדיר כשלעצמו, והוא מוצא מישהו שאין לו כרטיס, אז באדיבות מקומית הוא מציע לנוסע לרכוש במקום כרטיס במחיר רגיל. באוטובוס יש קופסה בה משלשלים את הכסף לרכישת הכרטיס. קופסה. לא מכונה שסופרת את הכסף. הנוסעים שמים בקופסה את הכסף, והנהג משאר שהם שמו את הסכום המדויק ומגיש להם כרטיס. ואם אין לך את הסכום המדויק ? אם תתנצל על המחסור, הוא יגיד תודה על זה שציינת את זה בפניו ייתן לך כרטיס למרות זאת (כן, זה קרה בדיוק כך לאניה). לי נהגת אמרה פעם אחת שלא נורא אם אין לי כסף בכלל, אני אוכל פשוט לשלם לה בפעם הבאה. זה לא קנדה. בטורונטו השיטה הזו לא היתה מצליחה. זה המערב הקנדי. ישראלי אחד אמר לי שבהשוואה לארה"ב, החברה פה יותר דומה לדרום ארה"ב מאשר למערבה. אני לא בטוח שאני מסכים, יש פה קצת מהכל. הבסיס הוא עדיין חשיבה של עיר חקלאית קטנה, הנחמדות היא מאוד מערב ארה"ב, אבל בניגוד לחששות שלי, אין את הקיבעון המחשבתי וחוסר היצירתיות בפתרון בעיות שמאפיין מקומות דומים בארה"ב, אבל על זה בפוסט אחר. בינתיים התחמנים לא הגיעו במסות לכאן. אפילו לא ממזרח קנדה. קנינו רכב, והבעלים הקודמים שלו לא הבין למה אני רוצה שמוסכניק משלי יבדוק אותו. גם המוסכניק לא הבין למה אני לא סומך על הבדיקה שעשה המוסכניק ששכר המוכר. רק אחרי שהתייעצתי עם כמה אנשים הבנתי שבניגוד אפילו לטורונטו, לא נהוג כאן לדרוש בדיקה עצמאית של רכב. אנשים לא מתחמנים ברכישה. אין מספיק אנשים שינסו למכור רכב ישר אחרי שגילו דפקט כדי להצדיק מנטליות מגננתית ברכישה, כמו שאין מספיק אנשים שינסו לגנוב נסיעה באוטובוס או ברכבת כדי להצדיק הקמת שערים. רוב האנשים פשוט ישרים מטבעם. לאחרונה חלה מהפכה בקנדה. לראשונה הוחלט שבבחירות יחייבו הצגת תעודה מזהה. עד לאחרונה היה נהוג במקומות רבים שכדי להצביע, גם לבחירות ממשלתיות, מספיק להופיע ולחתום על מסמך שבו אתה מתחייב שאתה זכאי להצביע ושלא הצבעת כבר באותו יום. אני מנסה לחשוב מה היה קורה אם היו מנסים את השיטה הזו בארץ. ואנחנו חשבנו שאנחנו המצאנו את שיטת ה'סמוך'.
קשה לישראלי לקלוט את זה. צורת המחשבה המזרח תיכונית לא מסתדרת כל כך טוב עם אדיבות ואמינות ברמות כאלו, אפילו בתור מישהו שחי במערב ארה"ב אני מוצא את עצמי מופתע לפעמים. אבל זה לא יישאר כך הרבה זמן. כמה אנשים שגרים פה שנים ציינו בפני שזה תהליך שמשתנה. העיר גדלה והמנטליות של עיר קטנה (קטנה = בגודל של כל גוש דן) הולכת ונעלמת. בשנים האחרונות היתה הגירה מסיבית מכל קנדה והעולם, ועם המהגרים גם החברה משתנה.
אני מקווה שזה יקח עוד הרבה זמן לשינוי לקרות. כי מי יודע, בסוף עוד כולנו נתגעגע לנהגים שנותנים לך לחצות כביש, למוכרות שמסרבות לעזוב אותך ולקבצנים ששמחים לפתח איתך סמול טוק. גם באמצע היום הקר.

הזמן הלבן

'עוד שבוע' הוא אומר לי.
אני יושב בראיון. כבר שעה שאנחנו מדברים על מגוון נושאים, מפלאפונים וילדים, הגירה וישראל, מקומות מגורים ועסקי המיחזור הפורחים. נוהל רגיל בראיון הוא לבלות קצת זמן ב small talk. כרגע אין לו מקום פנוי, אבל אולי הוא יוכל לחשוב על משרה חדשה. 'אז תתקשר אלי', הוא אומר לי, 'עוד שבוע'. ואני מהנהן ומחייך ורושם בפאלם בדייקנות, ולרגע נזכר בחיפושי העבודה בארץ. איך בארץ היו מתקשרים אלי לפעמים תוך שעתיים מהראיון הראשון כדי להזמין אותי לראיון שני למחרת. איך קבעו לי ראיונות ל 6, 6:30 בערב בלי בעיה. פה בחמש בערב כולם כבר נעלמים. למה מה קרה. למה למהר כשאפשר לחכות, למה לרוץ כשאפשר לקחת את הכל לאט, לאט.
אני לוקח את הפנייה לאט, מסובב את גלגלי המכונית בזהירות ובאיטיות, חייבים לנהוג לאט, במיוחד בפניות, פנייה חדה יותר מדי והגלגלים מחליקים על השלג והקרח. הכל באיטיות. אין נהגים מטורפים, אף אחד לא יכול להרשות לעצמו לנהוג בפראיות. וזה מחלחל. אני מוצא את עצמי חותך מכונית כדי להספיק לפנייה בצומת הבאה. מחכה לצפירה הישראלית שתמיד מלווה מהלך כזה. אבל אין, שקט, המכונית מאיטה ונותנת לי להיכנס לנתיב. לאט לאט. שווייה שווייה.
'אני אעביר את קורות החיים שלך לאחד מראשי המחלקות אצלנו' אומר לי מנהל בכיר של חברה אחרת, מתי לחזור אליך? אני שואל, עוד שבוע כמובן. עולם העסקים הושם על וליום. אנשים מתפנים לעבוד בקצב אחר. לא שאני מתלונן, כל דבר טוב יותר מכלום, אבל הקצב, הקצב, הקצב הרגוע, השלו להחריד. איפה הלחץ הישראלי? איפה המתיחות, העבודה מצאת החמה עד צאת הנשמה. בחברה אחרת עומדים לצאת עם מוצר חדש, משהו מהפכני, עם סיכויי הצלחה גדולים. אחד ממנהלי החברה מספר לי שלמרות שהוא יכול, הוא העדיף לא לצאת עם המוצר לפני חג המולד. למה? כי הוא לא רוצה להעביד את העובדים שלו יותר מדי. 'לכולנו יש משפחות, וזה דבר חשוב' הוא מסביר. עשר דקות קודם הוא הסביר לי בגאווה שהם עובדים קשה בחברה. קשה? אני נזכר שבשבוע האחרון שלי בארץ הודיעו לצוות שלי שכנראה כולם יצטרכו לעבוד בסוף השבוע כדי לעמוד בדד ליין של הלקוח האירופאי, ולכולם זה נראה ברור ומובן. עולם אחר, הגדרות לחץ שונה.
אני לוחץ באיטיות עד דוושת הגז. נזהר לא להאיץ מהר מדי במכונית, לאט, כדי שהגלגלים לא יתחילו להסתובב מעצמם על השלג. לתת לרכב להתקדם בקצב שלו. בקצב של התנועה, בקצב של כולם.
'כולם ככה כאן' מסביר לי ישראלי שעובד פה כמה שנים. הוא מספר איך אנשים מגיעים בשמונה לעבודה, שותים קפה, נרגעים, קוראים דואר, מתפנים קצת כדי לעבוד, מתארגנים להפסקת צהריים, שחס וחלילה לא תיקח פחות משעה, חוזרים לעוד קצת עבודה. לקראת 3-4 כבר כולם מאיטים את הקצב, סוף יום העבודה קרב ובא.
זה לא ככה בכל התחומים. חברות שיווק ומכירות פועלים מהר, מחזירים לי תשובה תוך יום, כמו חברות כוח האדם בארץ (להבדיל, פה חברות כוח אדם, אם חוזרות אליך, זה אחרי, כמובן, שבוע). כנראה שכשצריך עובדים, כשצריך את העבודה, קצב העבודה יכול פתאום לגבור, יכול להאיץ.
אני מאיץ לקראת הצומת, מספיק כדי לעבור בצהוב. הרמזורים פה מתחלפים מהר, אין ירוק מהבהב אבל הצהוב ארוך מספיק. אחרי הצומת מאיטים. נכנסים לפקק. מרכז העיר ואף אחד לא צופר. הולכי רגל עומדים קפואים בצידי הכביש, ממהרים ליעדם החם אבל אף אחד לא גונב רמזור. כולם מחכים לסימן הירוק, לאישור לחצות.
רוב עבודות ההנדסה דורשות אישורים. כמו בשאר צפון אמריקה יש הבדלה משמעותית בין מהנדסים ללא מהנדסים. לא תמצא פה פקולטה להנדסה כימית ליד רפואה או עריכת דין. ואם כן אז הראשון יהיה כפוף לדיקן להנדסה והשני לדיקן למקצועות חופשיים. אחרי ההכשרה יש ארגונים מקצועיים ורגולציה ממשלתית ואישורים ומבחנים. למזלי מקצוע הנדסת תעשייה הוא מספיק אמורפי כדי שהרגולציה לא השתלטה עליו ואני לא צריך להוכיח שאני חבר ארגון המהנדסים כדי שמישהו יתייחס אלי. מנהלי פרויקטים, שבארץ הקריטריון המספק עבורם הוא להיות מהנדס מוכשר עם כמה שנות ניסיון, צריכים לעבור פה מסכת ייסורים. קורסים ומבחנים והרשאות. החבר הישראלי מודה שהוא בחר לעשות MBA כי ההבדל בין זה להכשרה כמנהל פרויקטים הוא מספיק קטן כדי להצדיק את ההשקעה הנוספת.
אחרי שבוע אני מתקשר חזרה. 'הוא בפגישה', מוסרת לי המזכירה. אני משאיר הודעה ומתקשר יותר מאוחר, בדיוק בזמן לשעת צהריים מאוחרת. מנסה שוב אחרי שעה, עוד פגישה. קצת לפני חמש המזכירה האנושית הוחלפה בהודעה לקונית על שעות הפתיחה של החברה.
בחברה אחרת מתקשר אלי מנהל שלוש שבועות אחרי שהמנכל של החברה העביר לו את קורות החיים שלי כדי לזמן אותי לראיון. לאט לאט. יש זמן.
אני הולך בחוץ. הולך לאט. נזהר על כל צעד. אי אפשר לרוץ. צעד לא נכון על הקרח ומגלים עד כמה קל להתחלק. לשלג יש יותר חיכוך, מנסה ללכת עליו במקום על המדרכה. השבילים במדרכות נוקו משלג כדי לאפשר נוחות ומראה יפה יותר אבל בפועל הניקיון הפך אותן ליותר מסוכנות. כשמסירים את שכבת השלג נשארת שכבת קרח חלקלקה הרבה יותר ממתחת. אז אני הולך לאט. נזהר.
נזהר שלא ללחוץ, לא להתקשר יותר מדי פעמים, לא לזרז את המנהל שאמר שיחזיר לי תשובה מחר אבל נעלם ליומיים. הכל בסדר. אני לא יודע אם לבנות עליו או לא, אבל אסור ללחוץ, זה לא המנטליות פה. כל אחד עובד בקצב שלו, אבל הקצב, הקצב. לאט לאט אני מזכיר לעצמי, זו הדרך, בסוף הכל יגיע, בקצב שלו, במהירות שלו, בזמן שלו. מזכיר לי את הודו, אבל רק בקושי. בעולם קפוא הזמן מאט, השלג לא ימס בקרוב, גם לו יש את הזמן שלו, הזמן הלבן, זמן אדמונטון.