חיים בסתימה
'השרותים שוב סתומים' מודיעה לי אישתי. אני נאנח וניגש אליהם שוב. ידידי הניאגרה החליט לצאת לשביתה. כמו עמיר פרץ לבקן, השערים נסגרו, אין יוצא ואין בא. אני לא נרתע. מוציא את הפומפה ומתחיל לטחון. הרבה מים אח"כ וכמה מראות שאני אחסוך מהקורא, השביתה נשברת והזרימה מתחדשת. לפחות עד הפעם הבאה, שתבוא, כפי שיסתבר לי, יותר מאוחר באותו היום.
יש משהו שונה בשירותים הצפון אמריקאיים. כל מי שביקר פה שם לב שהם שונים מהשירותים הישראלים/אירופאים. התחושה הראשונית היא שהם הולכים 'הפוך'. כשאתה מוריד את הידית, במקום שהשירותים יוצפו במים כמו שבארץ, הניאגרה כאילו 'נשאבת' למטה במין כוח מסתורי. וכמו הרבה הבדלים אחרים בין התרבויות פה, יש גם להבדל הזה סיפור שמאיר עוד אור קטן על הגישה הצפון אמריקאית לחיים.
אחרי ניסיונות כושלים לפתוח את השרותים באמצעות הצפות חוזרות ושימוש בפומפה, החלטתי לעבור לשלב הבא בארסנל ולהשתמש בממיס אסלות. כשזה התגלה כפתרון קסם ל 24 שעות, הבנתי שיש משהו בשירותים כאן שפשוט אוהב סתימות. אז במקביל להכרזה על כשלון והמלצה על הזמנת שרברב, החלטתי לחקור קצת על מנגנון השירותים.
מסתבר שהורדת המים בשרותים פה מבוססים על מנגנון שנקרא 'מכניקת הסיפון', שבתמצית אומר שאם יש נוזל שממלא צינור אטום, וההתחלה של הצינור גבוהה יותר מהסוף שלו, אז המים יזרמו מעצמם לאורך הצינור, גם אם חלק מהצינור עולה לגובה שגבוה מנקודת ההתחלה. מן יוצא מן הכלל לחוק הכלים השלובים.
אז כשמורידים את הידית, מים נשטפים לתוך האסלה, יוצרים מן נקודת התחלה גבוהה, שממלאת את הצינור המעוקל שמחובר לפתח הניקוז, וכך נוצר מין וואקום קטן ש 'שואב' את המים החוצה מהאסלה, ביחד עם ה 'משא' שהושאר בה. האסלה מתרוקנת, האפקט מסתיים, ומנגנון המילוי ממלא בחזרה את האסלה. טריק נחמד, לא?
אז זהו, שלא. כי בניגוד לשיטה המקובלת בארץ, בה פשוט שופכים מים על המשא, ואז כשהכל ארוז במין 'סנדויץ' של נוזל, הכל נשטף החוצה, השיטה האמריקאית עובדת, נו, הפוך.
המים נשפכים קצת מעל כמו בארץ, אבל הרוב מוזרם לתחתית האסלה כדי להציף קודם כל את הצינור. ככה יוצא שה 'משא' של האסלה כל הזמן צף, עד הרגע האחרון, והוא הדבר האחרון שיוצא דרך פתח הניקוז. זה אומר שהוא למעשה נשאר תקוע בצנרת עד השטיפה הבאה שמסלקת אותו משם. זו אחת הסיבות שהצנרת נסתמת לעיתים קרובות – המשא נשאר להרכב בצנרת ולא מוזרם לביוב. מה עוד, בגלל שצריך מינימום לחץ כדי להתחיל את האפקט, מספיק שהצנרת טיפה לא זורמת כשורה כדי שכל המנגנון לא יפעל והמים, ביחד עם המשא ישארו באסלה. במקרה הזה פשוט מורידים את המים עוד פעם ועוד פעם בבזבוז מים משווא עד שנוצר מספיק לחץ כדי שהמנגנון יתחיל לעבוד.
אז למה השיטה כל כך פופולרית פה? לפי דעתי, הכל נובע מהגישה הפוריטנית, המעדיפה מראה על תוכן. השימוש באפקט הסיפון מאפשר לאסלה להיות גדולה יותר ביחס לפתח הניקוז, מה שאומר שאין את 'סימני ההחלקה' שמופיעים בשרותים המוכרים לנו. העובדה שהמשא כל הזמן צף עוזרת גם לזה. בתרבות בה ניקיון ואסטטיקה, או לפחות המראה שלהם, הם בעלי חשיבות גדולה יותר מדברים זניחים כמו חסכון במים, היגיינה ציבורית, או אפילו קלות שימוש לאורך זמן, השרותים האמריקאיים פרחו.
והגישה הזאת צצה בקונטקסטים שונים בחברה. דיברתי כבר על הרצון לקבל מוצר שנראה יותר גדול, אבל זה גם מתבטא בדברים רבים אחרים, כמו למשל איך נראים הפירות והירקות במכולת, והעדפות בבחירת נדל"ן (שני נושאים שיזכו לפוסטים נפרדים).
לבסוף חמי הראה לי את השיטה שלו לפתיחת סתימות. אדם אחד עומד במקלחת על מטלית שסותמת את פתח הניקוז שם, ואז כשהפתח השני סתום, אדם אחר מפמפם את השרותים. הלחץ העודף מסתימת החור השני מספיק כדי לפתוח את הסתימה לכמה ימים מלאים.
או לפחות כך חשבנו. למחרת – שוב סתימה, ביחד עם הצפה של המקלחת. כמה ימים כאלו ולבסוף הוא נאות להתקשר לשרברב. אני אחסוך את שארית התיאורים מהקורא הסבלן. בינתיים אנחנו חיים במחזור שלא נגמר של סתימה-הצפה-פתיחה-סתימה. אבל לפחות, האסלה נראית נקייה.
עדכון שהוסף: בסוף הגיע השרברב, ופתח את כל השירותים. הוא הכריז שכנראה יש סתימה במורד הצינור, ושהוא צריך לחזור יותר מאוחר עם ציוד מתאים. בערב הוא חזר עם מצלמה שהוא החדיר במורד הצינור. כבר על ההתחלה, במרחק 60 סמ מהפתח, התגלתה הבעיה. בתכנון של הבניין הוחלט להקים בצינור שסתום בקרה במקום מאוד לא שגרתי. השרברב הודה שזו הפעם הראשונה שהוא רואה שסתום כל כך קרוב לפתח השירותים. השסתום איכשהו נשבר וחלק ממנו נשאר תלוי מבפנים. על החלק הזה מצטברים ניירות טאולט או דברים אחרים ויוצרים את הסתימה. אי אפשר לתקן מבחוץ. צריך לפתוח את הרצפה, לחשוף את הצינור ולהחליף אותו. פרויקט. יקח כמה ימים עד שהוא יחזור לתקן. בינתיים אנחנו משתמשים בשירותים שבקומת הכניסה. סיפור.