חיים בסתימה

'השרותים שוב סתומים' מודיעה לי אישתי. אני נאנח וניגש אליהם שוב. ידידי הניאגרה החליט לצאת לשביתה. כמו עמיר פרץ לבקן, השערים נסגרו, אין יוצא ואין בא. אני לא נרתע. מוציא את הפומפה ומתחיל לטחון. הרבה מים אח"כ וכמה מראות שאני אחסוך מהקורא, השביתה נשברת והזרימה מתחדשת. לפחות עד הפעם הבאה, שתבוא, כפי שיסתבר לי, יותר מאוחר באותו היום.
יש משהו שונה בשירותים הצפון אמריקאיים. כל מי שביקר פה שם לב שהם שונים מהשירותים הישראלים/אירופאים. התחושה הראשונית היא שהם הולכים 'הפוך'. כשאתה מוריד את הידית, במקום שהשירותים יוצפו במים כמו שבארץ, הניאגרה כאילו 'נשאבת' למטה במין כוח מסתורי. וכמו הרבה הבדלים אחרים בין התרבויות פה, יש גם להבדל הזה סיפור שמאיר עוד אור קטן על הגישה הצפון אמריקאית לחיים.
אחרי ניסיונות כושלים לפתוח את השרותים באמצעות הצפות חוזרות ושימוש בפומפה, החלטתי לעבור לשלב הבא בארסנל ולהשתמש בממיס אסלות. כשזה התגלה כפתרון קסם ל 24 שעות, הבנתי שיש משהו בשירותים כאן שפשוט אוהב סתימות. אז במקביל להכרזה על כשלון והמלצה על הזמנת שרברב, החלטתי לחקור קצת על מנגנון השירותים.
מסתבר שהורדת המים בשרותים פה מבוססים על מנגנון שנקרא 'מכניקת הסיפון', שבתמצית אומר שאם יש נוזל שממלא צינור אטום, וההתחלה של הצינור גבוהה יותר מהסוף שלו, אז המים יזרמו מעצמם לאורך הצינור, גם אם חלק מהצינור עולה לגובה שגבוה מנקודת ההתחלה. מן יוצא מן הכלל לחוק הכלים השלובים.
אז כשמורידים את הידית, מים נשטפים לתוך האסלה, יוצרים מן נקודת התחלה גבוהה, שממלאת את הצינור המעוקל שמחובר לפתח הניקוז, וכך נוצר מין וואקום קטן ש 'שואב' את המים החוצה מהאסלה, ביחד עם ה 'משא' שהושאר בה. האסלה מתרוקנת, האפקט מסתיים, ומנגנון המילוי ממלא בחזרה את האסלה. טריק נחמד, לא?
אז זהו, שלא. כי בניגוד לשיטה המקובלת בארץ, בה פשוט שופכים מים על המשא, ואז כשהכל ארוז במין 'סנדויץ' של נוזל, הכל נשטף החוצה, השיטה האמריקאית עובדת, נו, הפוך.
המים נשפכים קצת מעל כמו בארץ, אבל הרוב מוזרם לתחתית האסלה כדי להציף קודם כל את הצינור. ככה יוצא שה 'משא' של האסלה כל הזמן צף, עד הרגע האחרון, והוא הדבר האחרון שיוצא דרך פתח הניקוז. זה אומר שהוא למעשה נשאר תקוע בצנרת עד השטיפה הבאה שמסלקת אותו משם. זו אחת הסיבות שהצנרת נסתמת לעיתים קרובות – המשא נשאר להרכב בצנרת ולא מוזרם לביוב. מה עוד, בגלל שצריך מינימום לחץ כדי להתחיל את האפקט, מספיק שהצנרת טיפה לא זורמת כשורה כדי שכל המנגנון לא יפעל והמים, ביחד עם המשא ישארו באסלה. במקרה הזה פשוט מורידים את המים עוד פעם ועוד פעם בבזבוז מים משווא עד שנוצר מספיק לחץ כדי שהמנגנון יתחיל לעבוד.
אז למה השיטה כל כך פופולרית פה? לפי דעתי, הכל נובע מהגישה הפוריטנית, המעדיפה מראה על תוכן. השימוש באפקט הסיפון מאפשר לאסלה להיות גדולה יותר ביחס לפתח הניקוז, מה שאומר שאין את 'סימני ההחלקה' שמופיעים בשרותים המוכרים לנו. העובדה שהמשא כל הזמן צף עוזרת גם לזה. בתרבות בה ניקיון ואסטטיקה, או לפחות המראה שלהם, הם בעלי חשיבות גדולה יותר מדברים זניחים כמו חסכון במים, היגיינה ציבורית, או אפילו קלות שימוש לאורך זמן, השרותים האמריקאיים פרחו.
והגישה הזאת צצה בקונטקסטים שונים בחברה. דיברתי כבר על הרצון לקבל מוצר שנראה יותר גדול, אבל זה גם מתבטא בדברים רבים אחרים, כמו למשל איך נראים הפירות והירקות במכולת, והעדפות בבחירת נדל"ן (שני נושאים שיזכו לפוסטים נפרדים).
לבסוף חמי הראה לי את השיטה שלו לפתיחת סתימות. אדם אחד עומד במקלחת על מטלית שסותמת את פתח הניקוז שם, ואז כשהפתח השני סתום, אדם אחר מפמפם את השרותים. הלחץ העודף מסתימת החור השני מספיק כדי לפתוח את הסתימה לכמה ימים מלאים.
או לפחות כך חשבנו. למחרת – שוב סתימה, ביחד עם הצפה של המקלחת. כמה ימים כאלו ולבסוף הוא נאות להתקשר לשרברב. אני אחסוך את שארית התיאורים מהקורא הסבלן. בינתיים אנחנו חיים במחזור שלא נגמר של סתימה-הצפה-פתיחה-סתימה. אבל לפחות, האסלה נראית נקייה.

עדכון שהוסף: בסוף הגיע השרברב, ופתח את כל השירותים. הוא הכריז שכנראה יש סתימה במורד הצינור, ושהוא צריך לחזור יותר מאוחר עם ציוד מתאים. בערב הוא חזר עם מצלמה שהוא החדיר במורד הצינור. כבר על ההתחלה, במרחק 60 סמ מהפתח, התגלתה הבעיה. בתכנון של הבניין הוחלט להקים בצינור שסתום בקרה במקום מאוד לא שגרתי. השרברב הודה שזו הפעם הראשונה שהוא רואה שסתום כל כך קרוב לפתח השירותים. השסתום איכשהו נשבר וחלק ממנו נשאר תלוי מבפנים. על החלק הזה מצטברים ניירות טאולט או דברים אחרים ויוצרים את הסתימה. אי אפשר לתקן מבחוץ. צריך לפתוח את הרצפה, לחשוף את הצינור ולהחליף אותו. פרויקט. יקח כמה ימים עד שהוא יחזור לתקן. בינתיים אנחנו משתמשים בשירותים שבקומת הכניסה. סיפור.

שוב שלג

השלג שוב התחיל. הפעם הרבה, ויותר חזק. אני קם בבוקר והעולם התכסה באינץ' של לבן. אני צריך לצאת. יש תהליך, יש פרוצדורה. אחרי שהתרגלתי לצאת עם השכבות הדקות מספיק למזג האויר, אני חוזר ומתכסה במעיל הסקי, אבל הפעם זה בסדר. הרכב נצבע לבן. צריך לקחת מברשת מיוחדת ולנקות את השלג מהחלונות. שלג נדבק חזק לשמשות, במיוחד במינוס 7 מעלות. אני מקרצף את כל החלונות. נכנס פנימה, רואה שזה לא מספק, מדליק את הרכב, שיתחמם, ויוצא החוצה לקרצף קצת עוד.
'אתה יודע איך נוהגים בשלג?' שואל אותי חמי? אני מודה שלא ושאשמח לעצות. 'הכל יותר איטי' הוא מסביר. לרכב לוקח יותר זמן להאיץ ויותר זמן להאט, אז צריך לנסוע לאט, ולשמור מרחק. הג'יפ צריך להיות במצב של 4X4 . אני מתחיל להעריך יותר את הבחירה שלו בג'יפ. קצת זלזלתי בזה מקודם. עד כמה שזה כיף לנהוג ברכב עם מהלכים, עדיין הוא זולל דלק בטירוף, מה שמנטרל כמעט את כל ההוזלה בהוצאה לק"מ שנובעת ממחיר הדלק הנמוך פה. אין לו כמעט תא מטען, יש לו רק שתי דלתות מה שאומר שהכניסה והיציאה עם תינוקת נעשה פרויקט כל פעם, והאורך שלו לא מספיק קטן כדי שיחשב לקומפקט. עדיין, כשהרחובות מתחתיך לבנים, אתה מעריך את היכולת לנסוע גבוה מעל הכל. לדעת שה 3.5 ליטר שלך לא יפסיקו לפעול באמצע הצומת כמו המסכן שתקוע לידך.
אני נוסע ברחובות. הרוח מעיפה את שאריות השלג שעל מכסה המנוע ישר לתוך השמשה הקדמית. אני משאיר שובל של שלג מאחורי כמו כוכב שביט. יש משהו יפה בעיר הלבנה. אשתי מרגיעה אותי, 'החדשנות והיופי נפוגים מהר מאוד', היא מודיעה. תתרגל למראה הזה, הוא ילווה אותך עד אפריל, לפחות.
בעיר הרחובות כבר נקיים. עד שהעיר מתעוררת מפלסי השלג כבר סיימו את עבודתם והשאירו כבישים ריקים משלג. אפילו הרחובות הקטנים נקיים, בין אם בגלל תכנון סביבתי חכם ובין אם בגלל המפלסים. אני נוסע 10 ק"מ מתחת למותר, רק ליתר בטחון, יש לי זמן.
למחרת, שוב שלג. הפעם 15 ס"מ. זה נחשב עדיין שלג קל. הרגל שוקעת עד לקצה המגפיים. שעה אח"כ השלג כבר התחיל להינמס. אני מנסה להיזכר בשירים על שלג בעברית כדי לשיר לילדה. אין הרבה. אני מאלתר, מחליף את המילה 'גשם' ב 'שלג' בשירים שאני זוכר. ילדות לבנה תהיה לה.
בערב, הבית מחומם כרגיל, לא מרגישים בהבדל. מתכרבלים באותה שמיכה, באותו חדר. מצפים לעוד לילה לבן, עד אפריל את אומרת? כמה זה עוד? אשתי מתאוננת שלמרות שיש קישוטים לליל כל הקדושים, לפי מזג האויר צריך למעשה להיות קישוטים לחג המולד. גם לה זה יהיה חורף ראשון באדמונטון, בטורונטו אפילו חג המולד יכול לעבור בלי שלג. עד אפריל את אומרת?
הכלבה נאנחת. היחידה מבינינו שעברה חורף כאן, אבל אז היא היתה גורה. היא שמחה לרוץ בשלג ויותר שמחה לחזור לחום.
מחר עוד פעם שלג, אומרים בערוץ מזג האויר, רק לקראת סוף השבוע הבא טמפרטורות המקסימום יעברו שוב את קו האפס. החיים בלבן.

כמה תמונות להמחשה. זה נחשב עדיין שלג קל ביותר. לא מתקרב אפילו למה שיהיה פה לאחר סערה

	הרחוב בבוקר
בית ורכב טיפוסיים
	המראה החוצה מהחלון בבוקר

וירד שלג

השלג התחיל. לא הרבה, לא חזק, אבל התחיל. אני קם בבוקר להוציא את הכלבה והפתיתים מכים בפנים. יש משהו מאוד מתעתע בפתיתי שלג. הם נופלים לאט, באיטיות, כמו נוצות, כמו חלום. כמעט מלטפים, כמעט מחבקים. אבל כשהם נוחתים על הפנים, על הגוף, על הבגדים, המסכת נמסה במשב קל ותוך רגע מתגלה התוכן האמיתי שלהם. הפתיתים נמסים להופכים למים, טיפות, גשם בהילוך איטי. רטוב, לח, מרטיב, קר. גשם מקסים בתוך הפנים, מים על הבגדים בצורת גבישים יפיפיים. רטיבות וקור בצבע לבן בוהק.
השלג התחיל, לא חזק, חלש. והעיר מעבירה הילוך. עד שעות הבוקר המאוחרות כבר אין שכבה לבנה, הגבישים נמסו להם לשלוליות, המים זרמו לצינורות הניקוז. השלג עדיין נופל, לפעמים חלש, לפעמים חזק, אבל עדיין רטוב כשהוא מכה בפנים.
בוקר טוב אדמונטון.
עיר של שמונה חודשי חורף. 'זה עדיין חם' מודיעים לי התושבים. והאמת, אני מבין אותם, אפילו מסכים איתם. הטלביזיה מכוונת לערוץ מזג האויר, אחד הערוצים הכי פופולאריים פה. הדיווח היומי מדבר על טמפרטורה נוכחית של מינוס 5 מעלות. גרף צבעוני מראה איך הטמפרטורות יתחממו במהלך היום עד לשיא של 5 מעלות סביבות 2 בצהריים. אני צריך לצאת החוצה לסידורים. אין רכב.
השלג מכה בפנים. אני מכוסה היטב. חמים לי. יש לי חולצה תרמית, חולצה רגילה, סוודר ומעיל. יש פה שיטה הנקראת 'שיטת השכבות'. אשתי והמוכר בחנות לביגוד אקסטרים מנסים להסביר לי את השיטה. יש עד 4 שכבות. הקרובה ביותר לגוף היא התרמית, אח"כ חולצה, סוודר עבה/פליז ומעיל. שימוש מושכל בשכבות יחזיק אותך בטמפרטורות המינימום השנתיות של מינוס 30/40. עבור טמפרטורות חמות יותר משתמשים בפחות שכבות, מוותרים על הפליז, מחליפים מעיל עבה במעיל דק, הולכים ומתפשטים. אבל עכשיו אנחנו הולכים בכיוון ההפוך. אני מפריז. על ההימלאיה טיפסתי עם פחות, אבל עכשיו אני מבזה את שיטת השכבות. אני לובש מעיל סקי חמים ונעים בעוד כולם לובשים מעיל דק, או רק סוודר פליז. אני זוכה למבטים ברחוב השמורים למהגר המשוגע מהמזרח התיכון. לא אכפת לי. אני סוגר את הכובע של המעיל ואת הכנפיים של הכובע על האף, מתכווץ בתוך השכבות. בפנים חם לי. חוץ מהפרצוף החשוף שעדיין סופג את טיפות השלג.
'וזה עוד נחשב עדיין כחם' אני מסביר לפקידה בחיוך אירוני, והיא מהנהנת בהסכמה. ושנינו צוחקים על האירוניה. אבל שנינו יודעים שזה נכון. הקור נסבל. למעשה, מתרגלים אליו. בתוך השכבות חם לי, חם יותר מדי, היום מתקדם במהלך הגרף והמדחום עבר את קו האפס, אני פותח את המעיל, לאוורר קצת.
'זה קור יבש' מסבירה האישה. 'הרבה יותר נסבל מחורף ישראלי'. וזה נכון. יבש פה, הידיים מתקלפות, אני מקבל זרם של חשמל סטטי מכל מה שאני נוגע בו, אבל יש משהו יותר נסבל בטמפרטורות האלו מאשר ממקביליהן הישראליות. המדחום עבר הגירה, ובדרך העלה משקל. צלזיוס על סטרואידים.
יש שיטה בעיר הזאת. כמו בערים אחרות בקנדה, רוב הבניינים במרכז העיר הוקמו כך שהקומות התחתונות שלהן מכילות מין קניון קטן. בין בניין אחד לשני הוקמו מעברים. חלקם מעל לקרקע, חלקם מתחת. כך נוצר מין קניון ענק, שמתפרס על מרכז העיר. עולה יורד, מחובר ל 3 תחנות של הרכבת התחתית. אפשר להעלם בצד אחד של מרכז העיר ולצאת בצידו האחר. ובפנים החימום עובד, עובד טוב, טוב מאוד, אני מוריד מעיל, מוריד סוודר. עד הרגע בו צריך לצאת החוצה. פרוטוקול התלבשות והתפשטות במעברים בין העולמות, פה בפנים האקלים נקבע במדויק. אני מרגיש כמו עגבנייה שיובאה לאקלים זר והושמה בחממה כדי לדמות את ביתה. אני לא אוהב עגבניות.
שוב בחוץ, עכשיו חמים, הגענו לשיא של הגרף, חמש מעלות ואני מזיע. השלג הפסיק. המעיל מקופל על הידיים. אני עולה על אוטובוס מחומם. לעיר יש שיטה משלה, כזאת שפותחה במהלך שנים של ניסיון. האוטובוסים מגיעים כל כמה דקות ועוצרים בכל גוש בניינים. כך לא צריך ללכת הרבה בקור כדי להגיע לתחנה הקרובה. התחנות מקורות וסגורות. כשקר וגשום, אנשים מתכווצים בפנים.
עכשיו ברכבת תחתית, חם, נעים, מתחת לאדמה. באיזו עיר אני? טורונטו, ניו יורק, כולכתה? לא, רק באדמונטון אתה יכול לעלות על הרכבת בלי להציג או להעביר כרטיס. אבל זה כבר נושא אחר.
אני מגיע לעוד יעד, השלג התחזק, המעיל חוזר. שכבה לבנה חדשה נוצרת, אבל במהרה היא נמסה לבוץ, ההיה זה או שמא רק חלום? הפנים עדיין נרטבות מגבישים. כל כך יפים בבודדים.
חזרנו הביתה. מבער גז בוער במרתף, מריץ אויר חם דרך הקירות לכל פינות הבית. יש פה שיטה שפותחה במהלך השנים. תנורי גז בצורה של אח עם עצים מדומים מוסיפים חימום נוסף. חלונות כפולים מבודדים את הקור מבחוץ. קור? זה עדיין חם, חכה שזה יגיע למינוס 20, 30, 40. והאמת? הם צודקים. זה בסה"כ קור יבש, נסבל מאוד. איזה משוגע אני שיצאתי עם מעיל סקי. מעיל דק או פליז היו מספקים. אני מחליף לחולצה דקה ופותח את ערוץ מזג האויר, האם גם מחר ירד שלג? אני כבר מתגעגע לשכבה הלבנה.

רכישת הפילגש

'ברוך הבא', אומר לי הקריין הדמיוני. 'ברוך הבא לעולם העסקים החדש שלך. אתה מוזמן להצטייד בציוד ההכרחי, המדים שלך לעולם החדש. מדים אלו לא ניתנים לרכישה בריקושט, הבקו"ם שלך הוא בקניונים, והעלות – עליך'.

כמו כל עובד בעולם העסקי/מקצועי, גם אני מחויב להיכנס לתלם ולהשתלב בסטנדרטים המקומיים, וכמו כל עובד, רק עם קולר שונה, להצטייד במדי העבודה שלי – החליפה. החליפה היא פה חלק מהחיים. כולם מחויבים אליה. לא ניתן ללכת לראיון עבודה או לפגישה ללא חליפה יפה ומסודרת, ובחלק גדול מהעבודות גם נדרשים ללבוש אותה כל יום, כל היום. היא תהיה הפילגש החדשה שלי. איתי כל היום, מלווה אותי, עוטפת אותי, מגינה עלי ובאותה עת כולאת אותי. מציגה אותי, מבהירה עלי דברים שלא אוכל להגיד במילים. פותחת דלתות ומעלימה נסתרות. אבל אם יש דבר אחד שהיא לא אמורה להיות, מבהיר לי ללא ספק המוכר בחנות החליפות – זה נוחה.

'זה למה גברים שונאים חליפות' מבהירה לי אשתי, שמתמוגגת לרגל האפשרות לראות אותי מעונב ומחויט במחיר הצנוע של אויר לנשימה (טוב, נו, מי צריך באמת לנשום? סתם פעולה מיותרת). אני מהרהר וחושב שזו דרכה של החברה לאזן את עצמה. שנים נשים סבלו מסטנדרטים מכאיבים של אופנה. אז כדי לאזן קצת את הסבל הקולקטיבי המציאו לגברים את החליפה, שגם הם יסבלו קצת, למה לא?
אז מה רע בזה? אז זהו, ששום דבר באמת. וזה התעתוע ההרסני של הפילגש. היא לא באמת מכאיבה, לא באמת מפריעה. וכשאת עומד והולך, לא באמת לוחצת. אבל משהו בה פשוט לא מרגיש נוח כמו הג'ינס והטישרט שהייתי זורק על עצמי בבוקר לפני הנסיעה לעבודה בישראל. והתגלית הזאת – שאתה לובש משהו שלא נועד לנוחות, אלא למראה, קופצת עליך מחדש ברגעים שאתה הכי לא מצפה להם, כשאתה מנסה לעשות פעולות חריגות ובלתי שגרתיות כמו להרים ידיים, או לשבת, או לקפל ידיים. ואתה יודע. אתה יודע שיש חליפות יותר טובות, יותר נוחות, יותר מחויטות, רק שהן גם עולות יותר. וכאן אתה נכנס כבר לעולם חדש. כי הרבה דברים אפשר להגיד על חליפה טובה, אבל זולה (במונחים ישראלים) ופשוטה לבחירה היא לא.
צריך להבהיר – לא מדובר כאן על החליפה הכחולה שנראית קולית שקנית לחתונה/בר מצווה של קרוב המשפחה. הזאת שאתה מצטלם בה נורא יפה. ולא מדובר פה על ז'קט או מקטורן שזורקים על החולצה המכופתרת מזארה עם המכנסיים המגוהצות מהארון. לא, גבירותיי ורבותי, הדקו חזק והיטב את חגורות הבטיחות, ושמרו את הידיים בתוך הקרון, אנו נכנסים לעולם חדש ומופלא – עולם רכישת החליפות.
אז מה אתה רוצה? מה מתאים לך? מה אתה צריך? כי כשתכנס לחנות ותראה קולבים על קולבים של בגדים בשלל גווני הכהה, לרגע, אבל רק לרגע, תתפתה לחשוב שיש דמיון רב ביניהם. אבל אל תיפול למלכודת זו ידידי, לא, כי יש לך לבחור ולהחליט, לנווט בעולם הפילגשות. איזה צבע תרצה? שחור, פחם, כחול צי, אפור? איזה עומק וסגנון? פסים או חלק? מאיזה חומר? צמר, טוויד, פלנל, טרופי, צמר מעובד, כותנה, פשתן? איזו גזרה – בריטית, אירופאית, משולבת, אמריקאית? איזה צווארון – צר, מכופתר, רחב, סטנדרטי? כמה חמצן אתה צריך במשך היום? והכפתורים - שניים או שלושה? עם חריץ מאחור, שני חריצים, או ללא? עד כמה צמוד המותניים? עד כמה הכתפיים? חושב שאתה יודע? חה! תחשוב שוב. כי יש עקרונות וסטנדרטים שצריך לדעת. האם אתה יכול לשבת ולהרים ידיים ל 90 מעלות? עד כמה הכתפיות זזות כשאתה מרים ידיים? איך הזרימה על המותניים? לאילו אירועים תלך עם החליפה? את מי תפגוש? איך אתה רוצה להציג את עצמך? מה תרצה שהחליפה תאמר עליך?
חושב שמצאת חליפה? יופי, תתחדש. רגע, מה אתה יושב? עכשיו הסיפור רק מתחיל. צריך להתאים את החליפה אל הגוף שלך. ללכת לחייט מומחה כדי להצר פה, להרים שם, להדק את זה ולהגניב כאן. רגע, לאן אתה הולך, רק התחלנו. צריך לבחור חולצה, בעצם – שתיים, לא - שלוש, ועם כל חולצה – גם עניבה. כי עניבה חייבת להשלים את החולצה עליה היא נלבשת – חולצה צעקנית עם עניבה שקטה ולהפך. הצבעים צריכים להיות משלימים ולא תואמים. התבנית של העניבה צריכה להתאים לסגנון של החליפה. ולא, אין כזה דבר עניבה עם תבנית חלקה. למה שמשהו פה יהיה על תקן הפשטות?
רגע, ומה עם גרביים? קח שישה. וחגורה? הרי הכל פה חלק מהחליפה.
אז בין לבין, ולאחר ביקור בכמה חנויות, ומדידות, וניסיונות, והמון מחקר באינטרנט ותשאולים של אנשים, והמון התאמות, מצאנו לבסוף את הסט הקומפלט שיהיה לו את העונג למנוע מחמצן להגיע למוח שלי בזמן ראיונות העבודה ו(אולי? כנראה?) העבודה שלי. והכל במחיר מבצע ששקול למחשב נייד זול.
אבל בסוף היום, אחרי שסחטתי את כל טיפות הציניות מהארוע, אני מסתכל בחנות במראה, הולך, מכפתר, פותח, מכפתר שוב, מסתובב.
אלוהים, אני חושב, הרגע הפכתי למישהו מבוגר.
אבל מה, אני מסתכל שוב, לאמר את האמת, בחליפה אני נראה, אבל מה זה טוב.
טוב נו, נשמתי מספיק בחיים שלי, לא?
ואשתי - מחייכת.

כמויות של תרבות ותרבות של כמויות

'בבקשה' אומרת המלצרית בקול האדיב והממוקצע שהשירות במסעדה מחייב ומאמן, ועם חיוך מלא גאווה היא מגישה לכולנו את כוסות המים שביקשנו עד שתגיע ההזמנה, מוודאת שהכל בסדר בינתיים, וממשיכה לשולחן הבא.
ואני מסתכל על הכוסות, מלאות עד הקצה, ופורץ בצחוק. 'זה לא יאמן' אני אומר. 'אני יודע את זה, מכיר את זה, הייתי בסיפור הזה בעבר, אבל זה פשוט מפתיע אותי כל פעם מחדש'. בני דודי שיושבים מולי מסתכלים אלי כלא מאמינים, בעוד אני ממשיך להסביר את פרץ ההומור.
'הכוסות פה פשוט ענקיות, עצומות ביחס למה שתראה במסעדה טיפוסית בארץ' אני מפנה את תשומת ליבם. הם מסתכלים, ומבט של הבנה משתרע על פניהם. הם יודעים על מה אני מדבר. הם, שביקרו בארץ מספר פעמים, אך ביתם הוא עדיין בקנדה, מכירים את ההבדלים הקטנים, ההבדלים שמבחינים בין העולם הישראלי לעולם הצפון אמריקאי, ההבדלים הקטנים שנופלים מתחת למודעות, ומגיחים רק בימים הראשונים שאתה עובר מתרבות אחת לשניה, או כשמישהו כמוני בא ומציין בפניהם את המובן מאליו – שהרגע מלצרית הגישה להם מים בכוס של כמעט ליטר, ושמשהו בתמונה הזו, כמו בחידון בעיתון, פשוט לא בסדר. אנשים לא שותים כמויות כאלו בארץ. לא מים, לא בירה, לא יין, לא קולה. מסעדות לא מחזיקות כוסות כאלו במלאי, לא במדינה בה כל מסעדה מנסה לחסוך עליך עוד מיליליטר של נוזל. באותו רגע הכמות היתה כמשל לתרבות השוני, לעולם שנראה כל כך דומה לעולם שאנחנו מכירים, חולק את אותה המוספירה, שייך ביחד לעולם המפותח, אבל באותה מידה שונה כל כך. וזה לא שהאוכל ממש שונה (והוא כן), או שהשירות ממש שונה (והוא כן), או שהתפריט שונה (והוא ממש כן), אלא שהכל נראה דומה כל כך, אבל באותה מידה שונה, והגודל של הכוס הוא רק חלק קטן מהעניין.
אז יש כמובן סיבה לכל זה. הכוסות של המים הן אותן כוסות שהם משתמשים בהם לקולה ולבירה. ובניגוד לארץ, בה כשאתה מזמין קולה, נותנים לך כמות סטנדרטית של קצת פחות מפחית, פה הסטנדרט הוא גדול. לא, סליחה – גדול מאוד, בעצם, לא - עצום.
הכל התחיל כשהמסעדה או המזנון המהיר הראשון גילה שאנשים אוהבים כוסות גדולות, אז הם הגדילו את כוסות הנייר. פתאום 'משקה גדול' גדל ל 500מל, ואז ל 800, ואז המתחרים התחילו להשוות, כי זה מה שמוכר יותר, לא ?אותו הדבר, רק גדול יותר, מהר יותר, זול יותר, נכון? וכך נוצרה תרבות של רדיפה אחר המתנה הבאה שתביא את הלקוח הבא אליך. וזה לא רק השתייה. צ'יפס גדול בארץ נחשב כאן לקטן עד בינוני. הצ'יפס הגדול שלהם הוא מפלצתי במונחים ישראלים והמפלצת לא עוצרת שם, כי המפלצת הזו לא נדחפה לגרונות של הצרכנים כמו מוצרים אחרים. לא, זה משהו שהאנשים רצו, לא, תיקון – דרשו. זו דוגמא לשוק המונחה על ידי ביקוש. כי הגודל של המנות הוא לא הסיפור פה, זהו רק הסימפטום. גם הביקוש לדבר הגדול הבא הוא רק חלק קטן מהסיפור. הסיפור האמיתי הוא על חלומות, ושאיפות. ליתר דיוק, חלום אחד ספציפי – החלום ה (צפון) אמריקאי, שבו אדם יכול לקבל הכל, בזול, והרבה. למה? כי הוא יכול, כי (כמונו) הוא לא רוצה לצאת פראייר, כי הוא שווה זכויות לצרכן הבא, כי זה אפשרי, כי זה שם. זה הסיפור הצפון אמריקאי, שדוחף אומה שלמה לדחוס לעצמה אחוזי שומן במספרים אגדיים, שמעודד זוג בלי ילדים אבל עם כלב לרכוש רכב עם צריכת דלק של טנק, שמשכנע ב 20 דקות של פרסומות מתוך כל שעת שידור את הזומבי הממוצע להוציא את הארנק כי המבצע הזה הוא לזמן מוגבל וכי צריך לשמור על שיעור החסכון הלאומי הנמוך ביותר מאז שנות ה 30. זו אומה שהמציאה את ה Big Screen TV, את הקניונים הענקיים, הפלאזות, הכבישים בעלי 8 מסלולים שמחסלים כל צורך להשתמש ברגליים, את ה Monster trucks, וכן, את הגדלות הצ'יפס, השתייה וסתימת העורקים בשקל תשעים. ועם הזמן כבר לא מרגישים את זה, כי זה חלק ממך, זה חלק מהתרבות שבה אתה נמצא. והציפיות של האומה הן הציפיות שלך. בעיקר כי הם לא מכירים דבר אחר. מה פתאום ללכת ברגל? למה להסתפק בפחות מצריכת רבע מהאנרגיה העולמית? בהיות שיאני עולם ביצור זבל יומי לאדם? ביצירת 40% מהפסולת העולמית? למה להקטין את הצריכה? מה אנחנו, אירופאים?
אז צריך כמובן להסתייג, ולציין את ארגוני האנטי-צרכנות, ולספר שה 'יום ללא קניות' הוא גם המצאה אמריקאית, אבל אלו ארגונים שרחוקים מלהיות אי פעם יותר מקוריוז בתוך המדינה שיצרה אותם.
ולתוך העולם הזה אני מגיע, וצריך להתמודד עם התרבות והגישה, ולראות כמה מזה יהפוך לחלק ממני וכמה ממני ידחה את זה כדי להשאר מי שאני. כל זאת בעוד מולי יושבת כוס המים הענקית על השולחן, וקוראת לי לגמוע אותה עד הסוף. לשתות את המתנה בחינם הזו שקיבלתי. למה? כי אני יכול, כי זה אפשרי, כי זה שם. אז אני שותה. מה, שאני, כישראלי, אצא פראייר?

למה בלוג - ההקדמה

הבלוג הזה לא נועד כדי לספר על עצמי.
למעשה, הוא לא נועד בעצם לקריאה, אלא יותר לכתיבה.
הבלוג הזה נפתח כדי לספק צורך מאוד אגואיסטי – הצורך שלי למצוא צינור כדי לבטא את עצמי, וכדי לעזור לי להתמודד עם השינוי הגדול בחיי. מי שמכיר אותי יודע עד כמה אני אוהב לדבר, לבקר ולהביע דעה. על פניו ההפתעה הגדולה ביותר היא שלא פתחתי עד כה בלוג לצורך זה. אבל יש לכך סיבה. תמיד הרגשתי שעל אף החשיבות הרבה שאני מייחס למחשבות ולדעות שלי, הן לא מעניינות בעצם אף אחד חוץ ממני. אז למה לי להלעיט ולהעמיס את עולם האינטרנט והבלוגיידה בעוד דעתן עם חשיבות עצמית מנופחת שחושב שהוא יודע הכל? אז כמו שכתבתי, זה לא זה. הבלוג הזה לא נועד בעצם להביע דעות, או תצפיות, או תובנות על תרבות שונה, על אף שרוב הדברים שאכתוב יראו כך. לא, הבלוג הזה נועד יותר כדי לתת לכל המחשבות האלו שלי מקום בו הן תוכלנה לשכב, לא על מנת לשנות משהו, אלא יותר כדי שהן לא תצטרכנה להתרוצץ כעש על סטרואידים בתוך הראש שלי. אבל יותר חשוב, הבלוג נועד כדי לעזור לי. כי תהליך הכתיבה נותן מין תכלית למצב האבסורדי והכל כך טבעי וחריג בו אני נמצא – ישראלי שמכיר את התרבות הצפון אמריקאית, אבל גם מסתכל על הכל מחדש. נמצא עם המשפחה, אבל למעשה לבד. עם המון אפשרויות לפניו אבל בלי דריסת רגל, בתרבות כל כך דומה ועם זאת כל כך שונה.
אז באופן טבעי, ובעיקר בכתיבות הראשונות, לא יהיה פה הרבה על מה שקורה איתי ומה שאני עושה בימים אלו. לפחות לא באופן מפורש. מי שרוצה לראות תמונות שלי ושל המשפחה מוזמן לבקר ב בלוג של אֵלה. כמו כן, באופן טבעי הטון יהיה הרבה יותר ציני וביקורתי ממה שאני באמת חושב (מה לעשות, למצוא את הרע שמסביבך יכול להיות תרפיה נהדרת לפעמים). עם הזמן זה כנראה יתמתן.
אני כן אשתדל לכתוב דברים שקל לקרוא ומעניין לקרוא. לאזן ציניות עם קצת הומור, ביקורתיות עם קצת כנות והלקאה עצמית.
למי שמכיר ויודע, יש לבלוג הזה RSS . זה אומר שבאמצעות תוכנה כמו Rss Reader או מוזילה אפשר לקבל עדכונים אוטומטיים כל פעם שאני מוסיף פוסט. הקישור נמצא משמאל. אם מישהו מעוניין ומתקשה, אני יכול לעזור.
כאמור, הבלוג הזה נועד יותר עבורי, ולכן גם אם אף אחד לא יקרא אותו, הוא עדיין יספק את מטרתו. על אף זאת, אני מאוד אשמח לקרוא כל הערות לפוסטים או בכלל, שניתן להוסיף על ידי לחיצה על comments בתחתית כל פוסט, או לשלוח לי בדואר. תהיו אכזריים, תהיו כנים, תהיו ישראלים. אני מסוגל להתמודד עם ביקורת, אחרת לא הייתי מפרסם את הבלוג הזה ברבים.
מקווה שהפרויקט הזה יצליח ושדרכו אוכל אולי להוסיף עניין לאחרים,
אמיר