כמויות של תרבות ותרבות של כמויות

'בבקשה' אומרת המלצרית בקול האדיב והממוקצע שהשירות במסעדה מחייב ומאמן, ועם חיוך מלא גאווה היא מגישה לכולנו את כוסות המים שביקשנו עד שתגיע ההזמנה, מוודאת שהכל בסדר בינתיים, וממשיכה לשולחן הבא.
ואני מסתכל על הכוסות, מלאות עד הקצה, ופורץ בצחוק. 'זה לא יאמן' אני אומר. 'אני יודע את זה, מכיר את זה, הייתי בסיפור הזה בעבר, אבל זה פשוט מפתיע אותי כל פעם מחדש'. בני דודי שיושבים מולי מסתכלים אלי כלא מאמינים, בעוד אני ממשיך להסביר את פרץ ההומור.
'הכוסות פה פשוט ענקיות, עצומות ביחס למה שתראה במסעדה טיפוסית בארץ' אני מפנה את תשומת ליבם. הם מסתכלים, ומבט של הבנה משתרע על פניהם. הם יודעים על מה אני מדבר. הם, שביקרו בארץ מספר פעמים, אך ביתם הוא עדיין בקנדה, מכירים את ההבדלים הקטנים, ההבדלים שמבחינים בין העולם הישראלי לעולם הצפון אמריקאי, ההבדלים הקטנים שנופלים מתחת למודעות, ומגיחים רק בימים הראשונים שאתה עובר מתרבות אחת לשניה, או כשמישהו כמוני בא ומציין בפניהם את המובן מאליו – שהרגע מלצרית הגישה להם מים בכוס של כמעט ליטר, ושמשהו בתמונה הזו, כמו בחידון בעיתון, פשוט לא בסדר. אנשים לא שותים כמויות כאלו בארץ. לא מים, לא בירה, לא יין, לא קולה. מסעדות לא מחזיקות כוסות כאלו במלאי, לא במדינה בה כל מסעדה מנסה לחסוך עליך עוד מיליליטר של נוזל. באותו רגע הכמות היתה כמשל לתרבות השוני, לעולם שנראה כל כך דומה לעולם שאנחנו מכירים, חולק את אותה המוספירה, שייך ביחד לעולם המפותח, אבל באותה מידה שונה כל כך. וזה לא שהאוכל ממש שונה (והוא כן), או שהשירות ממש שונה (והוא כן), או שהתפריט שונה (והוא ממש כן), אלא שהכל נראה דומה כל כך, אבל באותה מידה שונה, והגודל של הכוס הוא רק חלק קטן מהעניין.
אז יש כמובן סיבה לכל זה. הכוסות של המים הן אותן כוסות שהם משתמשים בהם לקולה ולבירה. ובניגוד לארץ, בה כשאתה מזמין קולה, נותנים לך כמות סטנדרטית של קצת פחות מפחית, פה הסטנדרט הוא גדול. לא, סליחה – גדול מאוד, בעצם, לא - עצום.
הכל התחיל כשהמסעדה או המזנון המהיר הראשון גילה שאנשים אוהבים כוסות גדולות, אז הם הגדילו את כוסות הנייר. פתאום 'משקה גדול' גדל ל 500מל, ואז ל 800, ואז המתחרים התחילו להשוות, כי זה מה שמוכר יותר, לא ?אותו הדבר, רק גדול יותר, מהר יותר, זול יותר, נכון? וכך נוצרה תרבות של רדיפה אחר המתנה הבאה שתביא את הלקוח הבא אליך. וזה לא רק השתייה. צ'יפס גדול בארץ נחשב כאן לקטן עד בינוני. הצ'יפס הגדול שלהם הוא מפלצתי במונחים ישראלים והמפלצת לא עוצרת שם, כי המפלצת הזו לא נדחפה לגרונות של הצרכנים כמו מוצרים אחרים. לא, זה משהו שהאנשים רצו, לא, תיקון – דרשו. זו דוגמא לשוק המונחה על ידי ביקוש. כי הגודל של המנות הוא לא הסיפור פה, זהו רק הסימפטום. גם הביקוש לדבר הגדול הבא הוא רק חלק קטן מהסיפור. הסיפור האמיתי הוא על חלומות, ושאיפות. ליתר דיוק, חלום אחד ספציפי – החלום ה (צפון) אמריקאי, שבו אדם יכול לקבל הכל, בזול, והרבה. למה? כי הוא יכול, כי (כמונו) הוא לא רוצה לצאת פראייר, כי הוא שווה זכויות לצרכן הבא, כי זה אפשרי, כי זה שם. זה הסיפור הצפון אמריקאי, שדוחף אומה שלמה לדחוס לעצמה אחוזי שומן במספרים אגדיים, שמעודד זוג בלי ילדים אבל עם כלב לרכוש רכב עם צריכת דלק של טנק, שמשכנע ב 20 דקות של פרסומות מתוך כל שעת שידור את הזומבי הממוצע להוציא את הארנק כי המבצע הזה הוא לזמן מוגבל וכי צריך לשמור על שיעור החסכון הלאומי הנמוך ביותר מאז שנות ה 30. זו אומה שהמציאה את ה Big Screen TV, את הקניונים הענקיים, הפלאזות, הכבישים בעלי 8 מסלולים שמחסלים כל צורך להשתמש ברגליים, את ה Monster trucks, וכן, את הגדלות הצ'יפס, השתייה וסתימת העורקים בשקל תשעים. ועם הזמן כבר לא מרגישים את זה, כי זה חלק ממך, זה חלק מהתרבות שבה אתה נמצא. והציפיות של האומה הן הציפיות שלך. בעיקר כי הם לא מכירים דבר אחר. מה פתאום ללכת ברגל? למה להסתפק בפחות מצריכת רבע מהאנרגיה העולמית? בהיות שיאני עולם ביצור זבל יומי לאדם? ביצירת 40% מהפסולת העולמית? למה להקטין את הצריכה? מה אנחנו, אירופאים?
אז צריך כמובן להסתייג, ולציין את ארגוני האנטי-צרכנות, ולספר שה 'יום ללא קניות' הוא גם המצאה אמריקאית, אבל אלו ארגונים שרחוקים מלהיות אי פעם יותר מקוריוז בתוך המדינה שיצרה אותם.
ולתוך העולם הזה אני מגיע, וצריך להתמודד עם התרבות והגישה, ולראות כמה מזה יהפוך לחלק ממני וכמה ממני ידחה את זה כדי להשאר מי שאני. כל זאת בעוד מולי יושבת כוס המים הענקית על השולחן, וקוראת לי לגמוע אותה עד הסוף. לשתות את המתנה בחינם הזו שקיבלתי. למה? כי אני יכול, כי זה אפשרי, כי זה שם. אז אני שותה. מה, שאני, כישראלי, אצא פראייר?